מלי דה-קאלו - חמישה סימנים וזמן | אורלי זיילר - על הכסא של יוסקה / הקיבוץ

אורלי זיילר -  הכיסא של יוסקה
מלי דה-קאלו  -  חמישה סימנים וזמן

29.10.15-28.11.15

 אוצרת: יעל קיני

*באופן מיוחד בתערוכות אלה הגלריה תהיה פתוחה גם בשבתות בין השעות 11:00-14:00 בנוכחות האמניות.

- - -
שתי תערוכות היחיד המוצגות בגלריה עושות שימוש בצילומים משפחתיים, שנלקחו מאלבומים משפחתיים, וחוקרות בדרכים שונות את הרגע הצילומי. אורלי זיילר מציגה כעשרים זוגות צילומים בשחור לבן ובצבע של עשרים משפחות וסרט וידיאו בן 2.5 דקות המוצג בלופ. מלי דה-קאלו מציגה חמש משפחות בחמישה סרטי וידיאו.

אורלי זיילר חיפשה באלבום, יחד עם מי שתצלם, צילום של הורה או סבא שלו וביקשה מהמצולם החדש שלה להיכנס לדמות קרוב המשפחה שלו בלבוש דומה ואם אפשר במקום הצילום הקודם, וכך צילמה אותו כשהוא מנסה לחיות ולהיות בהווייתו כולה, ברגע הצילום הקודם. הפרשי הצילום בין אז לעכשיו נעים בין 26 שנים ל 102 שנים – פער דורות מכוסה לרגע, מתוך ההסכמה של המצולם להיות 'שם', כמה שאפשר. רגעי העבר שהופיעו בצילומים אנלוגיים צולמו בשנית במצלמה דיגיטלית, כמו הצילומים החדשים, כשזיילר מנסה לשוות לצילומים איכות של 'אז' – שהיא לעיתים ירודה יותר. לעיתים קרועים השוליים כמו בצילום "102 שנים". בצילום זה מצולמות סבתא רבתא והנינה שלה באיטליה. בסרט הוידיאו המוצג נראית הנינה כשהיא מנסה להיכנס לדמות סבתה, על גינוניה המאוד שונים, כשהיא אומרת: "This position is extremely uncomfortable" (התנוחה הזאת לא נוחה באופן קיצוני).

חמשת סרטי הוידיאו בתערוכתה של מלי דה-קאלו מתייחסים למעמד הצילום המשפחתי. התצלום עצמו אינו מופיע בסרט, ובני אותה משפחה מתארים אותו בהצלבה. את התצלום בחרה דה-קאלו, בהתבוננות משותפת באלבומים, עם אחד מבני המשפחה. דה קאלו פגשה כל אחד מהנוכחים בתצלום, בנפרד, בביתו שלו, כשהיא מציבה בפניו שתי בקשות: האחת לתאר במילים את התצלום עצמו, והשנייה לתאר את הרגע הצילומי המסוים המתרחש באירוע המצולם. היא עצמה מצלמת במצלמת הוידיאו הנייחת. המצולם מקבל את הקשבתה הבלתי מופרעת למשך זמן שלם. מרגע זה מתרחש מונולוג אשר מונחה על ידי אסוציאציות חופשיות למדי, כשרגש וזיכרון ומטענים מן העבר, שאינם דווקא קשורים לצילום, משתרבבים ועולים. כך מתקבלים מונולוגים כמספר המשתתפים בסיטואציה. וכמו בסרט "רשומון" גם הסיטואציות שונות מאיש לרעהו. דה-קאלו עורכת את החמרים באופן מוצלב, כשבכל פעם מופיעה דמות אחת בפריים. הסיטואציה מתפרקת ומבקשת את בנייתה המחודשת, מלאכת הרכבת פאזל, על ידי הצופה. 

שתי התערוכות מבקשות צופה פעיל, שיוציא, למעשה, את התצלום מהתגשמותו הדו ממדית, ויתן לו נפח משלו.