אסף שני | נוף וזכרון / מוזיאון הטבע בירושלים

נוף וזכרון

"כל נוף הוא תודעתי "

אנרי פרדריק אמייל

אחד הצרכים העמוקים ביותר של שלנו כפרט וכחברה הוא יצירת תחושה של זהות, שייכות ומכנה ערכי משותף בין אדם לנוף. ההתמודדות עם הסוגייה כיצד באה לידי ביטוי זהותו של אדם בנוף ובמקום. נוף, אפוא, אינו בהכרח רק הנגלה לעין, אלא, יתרה מכך, האופן בו מתקיים ניתוחו : שילוב של עיבוד ויזואלי
ומתן פרשנות מתוך עולם הערכים האישיים והקולקטיביים שלנו כפרט וכחברה. הנפש האנושית מייחסת לנוף כאל מושא בלתי מוחשי, רוחני. לפיכך, יהא ניתן להגדיר נוף כמבנה תרבותי בו טבועה תחושת מקום וזיכרונות. התערוכה מנסה לבחון כמה מהרעיונות הקשורים לנוף וזיכרון ולעמוד על הקשר הישיר בין
מרחב הנוף המקומי ובין אלו המתנהלים בו.

מה הוא, אם כך, 'נוף' ?, ומה הם קשריו עם זיכרון אנושי ? תשובה לשאלה הראשונה ניתן לגלות בדבריהם
של ג'.ב.ג'קסון וגי.וו.הוסקינס שניים מחוקרי הנוף הבריטיים בני המאה העשרים וממורי החלוצים של - מחקר הנוף. ג'קסון טען כי "הגדרה מתמשכת של נוף היא חלק של פני השטח של כדור הארץ שניתן לפרשו במבט חטוף." הוא מציג את הנוף כ'ספר עשיר ויפה" כזה שתמיד פתוח בפנינו, וכל הנותר לנו הוא
ללמוד לקרוא אותו. הוסקינס לעומתו טען כי "הנוף עצמו לאלו היודעים כיצד לפרשו כהלכה הוא – - התיעוד ההיסטורי העשיר ביותר הקיים ברשות האדם." 

דבריהם של הוסקינס וג'קסון היוו את הבסיס המודרני למחקר הנוף. הם קיבעו את העובדה כי נוף מקומי אינו רק תמונה יפה וסטטית אלא הציגו את הנוף כתהליך תרבותי הבא לידי ביטוי מעשי. מהותו של תהליך בו נרקמים קשרים בין נוף וזהות לבית זכרון ומחשבה. הבנה כי נוף מקבע תחושה של מקום אנושי,
חוויתי.

ברם, זיכרון הנוף לא תמיד קשור להנאה. זכרון זה יכול להיות קשור לעיתים עם אובדן , עם כאב או עם שבר חברתי ותחושת שייכות שנעלמה, למרות שהזיכרון נשאר. ניתן להביא בזאת את דבריה של מ.דרבל בספרה 'נופים ואתרים בספרות' בהתייחסה לתחושת האובדן של הסופרת הבריטית וירג'יניה וולף המציגה תחושה רגשית של נוף שאבד:

"העבר ממשיך לחיות באמנות ובזיכרון , אך איננו סטטי. תמורותיו, בדומה להווה, מטילים צלו
לאחור. הנוף משתנה אך באופן איטי משמעותית; זהו קשר ישיר בין מה שהיינו ומה שהפכנו - להיות. זו אחת הסיבות לתחושת הנוגות האופפת אותנו נוכח תמורות הנוף, אותם ייסורים בלתי מידתיים כאשר נוף אהוב משתנה מתוך הכרה. אנו מאבדים לא רק מקום , אלא את עצמנו.
המשך ישיר של מעברי החיים שלנו." 

אנו רואים ומייחסים נופים כפועל יוצא מתוך מערכת משותפת של אמונות ואידיאולוגיות אישיות
וחברתיות. בדרך זו, נוף מתקבע כמבנה תרבותי, בבואה של זיכרונות ומיתוסים מקודדים ומקוטלגים באופו שניתן לקוראם ולתת בהם פרשנות. החוקר הבריטי סיימון שאמה טוען בספרו:

"בטרם מתיימר הוא להיות מנוחה לחושים, נוף הוא יציר של תודעה. בתודעה שלנו, נוף מורכב
מיותר שכבות של זיכרון מאשר שכבות של אבן."

דבריו של הוסקינס כי "הנוף עצמו לאלו היודעים כיצד לפרשו כהלכה הוא התיעוד ההיסטורי העשיר – -
ביותר הקיים ברשות האדם." מגלמים את הרעיון שמקומות או נופים משקפים דרכים יומיומיות של חיים, שהם מהווים בסיס לאידיאולוגיה המניעה אנשים ליצור מקומות, ואשר מתארים רצף או קצב חיים לאורך הזמן. הם מספרים את סיפורם של אנשים, אירועים ומקומות בזמן ; יש המציעים תחושה של
המשכיות ויש המעלים על הדעת את האפשרות שהמקום המתואר עוצר זמן, שהוא אל זמן.

גליה הנדל אוצרת –
אוק' 2015