מערבולת / ליסה גרוס / בית האמנים תל אביב ע''ש זריצקי

אוצרת: ד"ר סמדר שפי  / Curator: Dr. Smadar Sheffi

מערבולת.

המיצב של  ליסה גרוס הוא מקום שנע, שנמצא, שמתפרק, שמתלכד, שעוצר את המבט. עשרות מתחלים של דקל כמו מרחפים באוויר, קשורים בחוטים דקיקים לרשת היורדת מהתקרה.

             "מתחל" הוא תרמיל, קשיח, עצי, העוטף את  התפרחת במיני דקלים שונים. תפקיד המתחלים מסתיים לאחר ההאבקה ושלבי ההתפתחות הראשוניים של התמרים. המתחלים הם כסירות זיכרון הנושאות מטען  נביטה וצמיחה, התייבשות וקמילה. 

העבודה מפעילה שרשרת אסוציאציות ממחולות צעיפים  ועד ציפורים  או להקת דגים. החלקים האורגניים מהם היא עשויה הם כמשיחות דיו באוויר, מעלים על הדעת קליגרפיה יפנית או אסלאמית, חומר שמנכיח תנועה.  

        המיצב  מערבולת ממשיך מסורת מודרנית של פסלים תלויים וקינטיים. בתחילת המאה  העשרים מרסל דושאמפ  הפך את הפסל התלוי לחלק מהשפה האמנותית. דוגמאות  בולטות הן  כף השלג  שכותרתה בטרם הזרוע השבורה  מ 1915  ומתלה כובעים 1917 . תליית האובייקטים היומיומיים מהתקרה ניתקה אותם משימוש פרקטי ומאופן ההצבה המקובל וכך השתנה אופן ההתבוננות בהם. משנות השלושים יצר אלכסנדר קלדר שורת פסלים תלויים קינטיים שהפכו לקלאסיקה מודרנית.

    פסלים תלויים שנעשו מתחילת המילניום מהדהדים את המסורת הצורנית המודרנית אך מתאפיינים  בהבעת עמדה על העולם.  דוגמא בולטת היא "דבר קוסמי" (2002) של  דמיאן אורטגה העשוי מכונית חיפושית שחלקיה התלויים מהתקרה  התייחסו לפולקסווגן "למכונית להמונים"  שתוכננה כפרויקט לאומי בגרמניה הנאצית

            דקלים טעונים סימבולית: ביוון וברומא היו סמל ניצחון.  כך גם בנצרות שמציינת את כניסתו של ישו לירושלים כמנצח ב"יום ראשון של הדקלים" Palm Sunday.

        ביהדות לדקל תפקיד פולחני: הלולב (ענף דקל לפני שנתפרדו העלים), הוא אחד מארבעת המינים בסוכות. התמר,פרי הדקל,  נזכר בשבעת המינים בהם נתברכה ארץ ישראל . באסלאם ובדתות נוספות הדקל  מסמל שלום.

דקלים, כמו שיירות גמלים ,הפכו לסטריאוטיפ של המזרח הבלתי משתנה באין סוף דימויים אורינטליסטים.

         ב מערבולת גרוס ניסחה היגד פיוטי על מעגלי מציאות, תנועה שאפשר לחשוב עליה כהנכחה של אסוציאציות. המבט משוטט בתוך מעגלי המתחלים ב מערבולת בחיפוש אחר מרכז, מקום של שקט. גרוס לא יצרה מקום שכזה, והמבט אינו מוצא מנוח.