מתי פישר: האוויר צונן ואפל / גלריה משרד בתל אביב

"לא אדע מה פשר דבר
שכה לבי עצב;
אגדת קדומים זה מכבר
לא תרף מני הלב.
 
צונן האויר ואפל,
הרהין יזרם בלאט;
פסגת ההרים עוד תהל
בזהר ערב רד".
 
- היינריך היינה, "הלורלי"
 

יצורי אנוש אנדרוגיניים, שוטר המניף ידו בתנועה היסטורית רבת משמעות, ילד בתנועה מבוהלת, מגדלי התאומים, דמויות אנוש זעירות עפות באוויר, דימויים מיתולוגיים הצצים לפתע מתוך המולה גדולה – לקט של מראות, המצוירים על מצע נייר מקופל, מרצד על פני אובייקטים קינטיים תלת-ממדיים.

שפע זה מתאפיין בשפה ציורית מעורבת. לעתים מזדקרים הדימויים וניצבים נכחה אל מול הצופה משל קיימים ואמיתיים הם; לעתים הם הופכים לכתמי צבע, שממשותם מוטלת בספק.

ארגון פני השטח כדגם מייחדת את יצירתו של הצייר הצרפתי, אנרי מאטיס (Matisse, 1954-1869). בקולאז'ים, שיצר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, הדגיש את שלילת המרחק בין המצע לבין הדימוי. שימוש בטכניקות של קיפול רווח ביצירותיהם של אמנים, ביניהם סימון הנטאי (Hantaï, 2008-1922) וסם גיליאם (Gilliam, נ' 1933), המבליטים את הממד הפיזי של המצע. גם תנועות אמריקניות, כגוןPattern and Design , שפעלו בלוס אנג'לס ובניו יורק, התמקדו בשלילת הפער שבין המצע לבין הדימוי.

הייחוד בעבודותיו של פישר טמון בעירוב מגמות אלה, שבהן הודגשו פני השטח לצד מצע תלת-ממדי ודימויים אשלייתיים. התוצאה היא מראה של מעין חלום עוועים מתעתע, שהממד האופייני לו ביותר הוא הסימולטניות. לדברי פישר, הנושא המרכזי בסדרה זו הוא הזמן שבמסגרתו מתהווה הסיפור, הבניית הזיכרון וההיסטוריה. הבלטת פני השטח משמשת ביטוי חיצוני לרבדים היסטוריים פנימיים ועמוקים, שכמו הפכו למ?קשה אחת, למעטפת חיצונית אילמת. רבדים אלו מקופלים, תרתי משמע, כחומר נפץ מתקתק, הפורץ מפעם לפעם אל מעל לפני השטח בדמות סמלים ודימויים היסטוריים או מיתולוגיים.

רבדים אלו מעלים בזיכרון עולם שתואר על ידי ההוגים הצרפתיים, ז'יל דלז ופליקס גוואטרי, כמרחב ריזומטי נטול גבולות וחסר נקודות אחיזה.2 זוהי מעין מערכת מרובדת ומסועפת, נטולת שורשים וגבולות, המתהווה כל העת, אך לעולם אינה מגיעה לכלל מיצוי ואף פעם אינה סופית.3 פישר יוצר עולם מרובד, השרוי בתנועה מתמדת, ללא התחלה וללא סוף; עולם המורכב ממיני התהוויות, "בחוסר היקבעותיות מתמדת, במעגליות קונכייתית חסרת מנוחה".4

מאפיין בולט של האובייקטים בתערוכה הוא הצורה הספירלית, המעלה על הדעת מונומנטים, כגון עמוד טריאנוס (113 לספירה), שאזכורו כאן נקשר לעיסוקו של פישר בתולדות האמנות הקלאסית. בתבליטים שעל העמוד, המערבים לא אחת מספר נקודות מבט, מתוארים מסעותיו הצבאיים של הקיסר טריאנוס וניצחונותיו, עירוב שנועד לייצר בו-זמניות, סימולטניות של אירועים, וכך לדחוס, כביכול, את הריבוי ההיסטורי לכלל נקודות מבט נשלטות, לתועלת הקיסר. אך תנועת הדימוי הציורי בשילוב עם איכותם הבו-זמנית של האירועים בעבודתו של פישר מבטאת דווקא תחושות פוסט-מודרניות מנוגדות של תלות מוחלטת בהיסטוריה והיעדר שליטה עליה, בד בבד עם התקווה כי קיים ממד גואל בתשוקה האנושית לסדר מחדש.

הימצאותם של האובייקטים בתהליך תנועתי-סיבובי קבוע מחזקת, לכאורה, את הגישה הרואה בהיסטוריה תהליך מחזורי. מאידך גיסא, ריבוי האלמנטים והשילוב בין דימויים כתמיים מופשטים לבין דימויים ממשיים, המבוססים על רישום קלאסי, יוצר תמהיל המבטל כל חוקיות מחזורית.

ההיסטוריה, כמערכת רשתית מרובדת וסינכרונית, מוצגת כחוויה של חלום מתעתע ורב-כיווני, מבחינה גלובלית ומבחינה אישית גם יחד. המיקרו-קוסמי משתלב עם המאקרו-קוסמי, וכך נוצרת ערבוביה, המעלה שאלות על אודות מהות ההווה ביחס לעבר וביחס לעתיד. כך, אל מול פני דמות אנדרוגנית השאולה ממילון הצורות הקלאסי, מונפת זרועו התקיפה של שוטר, וילד מבוהל כמו נס מפני המראות. נרקיסוס, המצויר כנערה, מחפש את דמותו החומקת ממנו מחמת סיבוב הספירלה, כשם שהיא חומקת גם מן הצלם, המופיע בחלקו העליון של הציור, ומן הצופה, המנסה לקבע את הדימוי ולעצור את הזמן. ייצוגים אלו עשויים להתפרש כמעין ערגה לע?ב?ר קסום ורחוק, לנוכח מציאות היסטורית מאיימת. מבחינה זו דומה שפישר מפקפק בממד הגואל שיש בשחרור ממקור ומאחדות, כפי שמציע המודל הריזומטי, ובמקומו מציע רק עוד סיבוב של הגלגל, כמו דימוי הכלב המנסה לתפוס את זנבו באחד הציורים.

ערבוב התנועה והדימויים מדיף קור וניכור המעלים בזיכרון את השורה משירו של היינריך היינה, "הלורליי": "צונן האוויר ואפל". שורה זו, המופיעה כטקסט על אחת העבודות הקינטיות בתערוכה, יכולה לשמש כותרת לתחושות הנובעות מן החוויה העכשווית: חווית הניכור בעולם שבו האוויר עומד צונן ואפל, ומעיד על עבר שטיבו מעורפל, ועל עתיד שאין בו בשורות.

נאוה סביליה שדה

אוגוסט 2015