לגעת בחומר מסוכן / גלריה משרד בתל אביב

יואל ברקן / פרויקט מס' 168

לגעת בחומר מסוכן / Tampering with Hazardous Materials

רחל סוקמן

"הגזע הזה והארץ הזאת והחיים האלה יצרו אותי"

                                                                                                 ג'יימס ג'ויס1

אמן מבטא את עצמו כהווייתו, כפי שכוננו אותו חייו. בתערוכה הנוכחית נוטל יואל ברקן לעצמו את החירות ליצור באופן אחר ומפתיע, באמצעות הידע והאפיונים שהיו לכתב ידו הציורי. לראשונה מזה שמונה שנים הוא לוקח על עצמו סיכונים, בריאותיים ואחרים. הסכנה הראשונה טמונה בחומרי הציור החדשים והרעילים שבהם הוא משתמש – צבעי ויטראז', שנועדו לציור על זכוכית בחללים גדולים ומאווררים – המאלצים אותו לצייר כשהוא מוגן במסכה. הסכנה האחרת טמונה בתוכנם של הדימויים: דיוקנאות של אנשי דאע"ש, שאותם הוא מעלה על בדי הציור. הציור הראשון בנושא זה נקרא הפיראט (P-80). לדברי האמן, הוא צייר את דיוקנו של איש דאע"ש בחיוך ובאירוניה מסוימת. אף שאותם טרוריסטים מבקשים להטיל אימה, ברקן אינו חש מאוים ("בינתיים", הוא מדגיש). הוא מוסיף לדמות המצוירת רטייה "פיראטית" על העין והופך את המחבל לפצוע מלחמה הזקוק לטיפול, ובתוך כך רומז כי אין לטרוריסטים מעין אלה מקום בחברה דהיום. הציור השני בסדרה נקרא החבר דאע"ש (P-86), ובו כבר ניכרת נקיטת עמדה כלפי האויב. ראשו הכרות של הדיוקן מונח על שולחן, ודם רב עדיין ניגר מפיו. אף על פי כן, גם כאן נעזר האמן בחוש הומור ומכנה אותו בשם "החבר", כנהוג במשטרים הקומוניסטיים האפלים, מה שמרמז על אפשרות חיסולו של החבר על ידי חבריו למשטר. לשתי דמויות מדממות אלה מצטרפת דמות שלישית, ליצן בוכה (P-1), המייצגת את עמדתו האירונית של האמן כלפי דיוקנאות אנשי דאע"ש, המציגים את עצמם כלוחמים ומכריזים על עמדותיהם הברורות, בעוד האמן, מצדו, מגחיך אותם.

כמה מציורי הוויטראז' נבנו כחלונות, המחולקים לשתי וערב של מלבנים בצבעים בוהקים, המקיימים הרמוניה צבעונית וצורנית גם יחד. ברקן מתלהב מן האפקטים שמייצרים צבעי הוויטראז'. "התגובה לאור שונה לחלוטין", הוא אומר. ואכן, בתאורה נכונה קרני האור מוחזרות אל המתבונן. הוא אוהב לגעת בחומרים, גם אם הם מסוכנים; לדבריו, הפעם הסכנה היא אמיתית: "חומרים תמיד מעניינים אותי, ולא רציתי לוותר על הניסיון. התחלתי את המסע הזה עם מסכה קטנה, שגרמה לי לקשיי נשימה, לכאבי עיניים ולתופעות לוואי קשות, שאילצו אותי להפסיק לצייר ולחפש פתרון אחר". ברקן מצא מסכה צבאית ישנה, מגושמת, שכיסתה את כל פניו, לרבות העיניים. הוא חבש אותה וחזר לשולחן הציור. אף שהראייה מבעדה הייתה שונה, הוא לא ויתר.

נראה, כי הקשיים הטכניים שעמהם התמודד ברקן, הביאו הפעם לשחרור מדפוסים קבועים וצפויים. הפעם, הוא מתוודה, אחדים מן הדימויים קשורים לחלומות ארוטיים. "ארוטיקה היא חלק מכל האמנויות, לא רק ציור, אלא במיוחד פיסול. אני מנסה לצאת מן הבד השטוח". כפי שמעידים הציורים P83 ו-P77, ברקן אוהב יותר את הצד החושני, הטקטילי והצבעוני, שאותו הוא משיג בסדרה זו באמצעות משחת עיצוב וצבעי ויטראז', הכול כדי להתקרב לאפקטים תלת-ממדיים של דימויי גוף נשיים, המרומזים כפטמות אדומות וכאיברי מין. אלא שברקן בוחר להציג את הדימויים בצורה הקרובה להפשטה. "יש להעמיד את הדימוי בין שכלו וחושיו של האמן עצמו ובין שכלם וחושיהם של בני-אדם אחרים", כדברי ג'ויס.2

עד לתערוכה הנוכחית נדמה היה שברקן מתעלם באלגנטיות מן החיים הרוחשים סביבו, מן המציאות האלימה של מלחמות ושל אויבים, הקרובים מאוד לפתח ביתו. הוא נהג להפריד את חייו כצייר מחייו כתושב גבול הצפון. המלחמות הרבות שאותן חווה לא נכחו מעולם בעבודותיו בשום צורה, גלויה או סמויה. הוא הצטייר כאמן נאיבי, המלטף את הצורות המעוגלות והמפותלות בציוריו ומשלב בתוכן חיות דמיוניות ואמורפיות, שאינן מהוות סכנה. בנוסף לציורים אלה יצר גם דיוקנאות עצמיים ומסכות אפריקניות, שאותן אהב מאז ומתמיד. דומה שרק עתה, בסדרת העבודות הנוכחית, נוצר חיבור הרמוני בין חייו לבין אמנותו.

הערות

1. ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר, תרגום: אברהם יבין ודניאל דורון (תל אביב: עם עובד, 1992), עמ' 176.

2. שם, עמ' 186.