מעשייה יום-יומית / גלריות אנגל

חגי ארגוב – החיים והמוות ביד המכחול / מטר אנגל

כאשר חגי ארגוב מניח את מכחולו על הקנבס המתוח, על קרש שולחן בית ספר או על כלי בית שגרתי -הוא מצייר סיפור. זוהי מעשייה איתה הוא נפגש מדי יום. 

במעשייה זו לא תפגשו חיות קסומות או עולמות רחוקים, אלא דווקא נופים מוכרים, בהם דמויות פלוניות וחפצים נשכחים. אך מתוך פשטות זו חותר ארגוב אל נבכי התודעה, וממנה הוא מייצר את העלילה אשר מוכרת לנו זה כבר מראש. בתערוכה זו עוסק ארגוב בסיפורים ובדמויות אשר, בדומה לחיי היום-יום, נעים על הגבול שבין הפנטסטי לריאליסטי, והם מנהלים דיאלוג על חייו של האמן, על חלומותיו ועל אכזבותיו.

הכלי המרכזי בו הוא עושה שימוש בעבודותיו הוא ה"רדימייד", וניתן למצוא אותו בחלק גדול מהעבודות המוצגות בתערוכה. הבחירה בכלי זה מהווה מקור לקושי רב. החפצים שארגוב בוחר לעבודותיו מלאי פגמים, הן מעל פני השטח והן מתחתיו, והם כופים עליו לקחת בחשבון קומפוזיציה לא קונבנציונלית ומשטחי יצירה בלתי נייטרלים. אך, מעבר לכך, מנקודת מבט רגשית, האיסוף מהרחוב מזמן שלל מטענים רגשיים, אשר עשויים לחלחל אל תהליך העבודה ולהשפיע עליו. ארגוב עושה שימוש מושכל במכשולים אלה, ומחדד באמצעותם את יצירותיו. הוא עומד באתגר ומנצל את הקיים במלואו לצרכיו, וכמו הדוקטור המפורסם מספרה של מרי שלי, מפיח חיים חדשים בחפצים הפגומים. 

העיסוק בחיים ובמוות מלווה את יצירתו של ארגוב גם כאשר משטח העבודה אינו רדי מייד.בעבודה "דיוקן עצמי", שמוצגת בתערוכה – קנבס מתוח על מסגרת פנימית, אשר האמן הרכיב מחתיכות עץ זנוחות שמצא, עליו שכבות צבע ופנים מצוירות – מוצגת מסכת מוות בתלת ממד אשר משקפת לנו את האנושי שבחומר, וכן את זכרונותיה, גם מבלי שנכיר את הדמות הניצבת מאחורי המסכה.

בביקור שערכתי בסטודיו של ארגוב, הנמצא בכיתה בתוך בית ספר תיכון שבראשון לציון, אכלנו תמרים ושוחחנו על עבודותיו ועל הסיפורים שנובעים מחפצים יום-יומיים. בין תמר לתמר דנו במושג ארכיאולוגיה ובקווי הדמיון בינו לבין עבודותיו של ארגוב. 

הארכיאולוג חושף עולם בלתי נראה לעין בתנועות עדינות של מברשות למיניהן, מוציא לאור אמיתות עתיקות המשתקפות בהווה באופן ישיר. אך, לאחר מכן, שחתי בדעתי, שמא ארכיאולוגיה אינה המושג המדויק, אלא ארכיאולוגיה הפוכה. ארגוב אינו חושף את הסיפור בכך שהוא מחסיר שכבות, אלא להפך, הוא מוסיף שכבה אחר שכבה של צבע, ציור על ציור וקו לצד קו, עד אשר נמצא מולו מה שראה כשמצא את החפץ, את חתיכת ה"היסטוריה הנשכחת".

ניתן לראות זאת בעבודתו על קסדת האופנוען, החפץ הבנאלי, שנראה בכל פעם שנסתכל על הכביש. הוא מקבל משמעות חדשה לגמרי, כשארגוב "חושף" בפנינו איש אשר דמותו חרוטה על מספר שכבות צבע, בהירות וכהות, הנדמות לימי חייו, כאשר השכבה האחרונה, זאת עליה הוא נחרט, היא הכהה ביותר, וצבעה מזכיר לנו את צבע האספלט.

אמנם שיער המברשת שבו עושים שימוש חוקרי העתיקות מזכיר לנו את שערות המכחול של האמן. אך ההבדל הוא בכך שאנו אלה שאמונים על "קילוף" השכבות ועל הסקת המסקנות, בכדי להבין כיצד החפצים, והדמויות הללו, מתחברים לסיפור האישי שלנו