הנוף הוא רק סיבה / מונטיפיורי, מכירות פומביות וגלריה

מרחבי הנופים הם מקומיים, ים-תיכוניים. סגל היא בת-המקום והיא חשה היטב את האור הים-תיכוני על צבעי הצהוב-כחול-ירוק המאפיינים את האזור. הציורים הם שלה, הם אינם מושפעים מאחרים. אין היא מנסה לתאר תיאור ריאליסטי של הנוף, אלא מציירת ליד הקווים של הטבע. הטבע הוא הסיבה, הבסיס, ומשם הנפש ממשיכה. את הנוף היא מצלמת תוך שהיא מחפשת באופן אינטואיטיבי קומפוזיציה שמושכת אותה, וזו תהיה בדרך-כלל חסרת שקט, בנויה מנקודת אופק ומאלכסונים. היא אינה ניגשת אל הנוף מיד, אלא מפנימה אותו עד שהוא מתגבש אצלה בפנים ואז מתפרץ אל הבד. תחילה תבנה את הקומפוזיציה הראשונית על ידי רישום במכחול. אז ממשיכה עבודת המכחול בקווים יצריים הנבנים מחדש על הבד. פעמים רבות התוצאה תהיה שונה מהתכנון.

סגל היא יוצרת מנוסה ותערוכה זו נותנת הצצה לציורי הנוף שלה מן התקופה האחרונה. אך זהו אינו הנושא היחיד בו היא עוסקת. את עולמה הרוחני היא מביאה לידי ביטוי גם בציורי טבע דומם, נוף עירוני, ציורי ים, דמות האדם וכן קולאז'ים שהם למעשה שילוב של כל האלמנטים ביצירתה. בתקופה האחרונה היא מוציאה תחת ידיה נופים האוצרים בתוכם את הכאב שבה, הצבעים הופכים עמוקים יותר והקווים אמוציונאליים יותר.

מוטיב חזק של סגל הם העצים - הם דמויות האנוש בציוריה, "כי האדם הוא עץ השדה". שורשיהם נטועים עמוק באדמה, ענפיהם מרקדים כמו ידיים - עדינות ושבירות לעיתים, מונפות לאוויר ויוצרות מקצבים וחזרות. העצים תמיד עשויים בצבעים עמוקים (כחולים בעיקר) ובמשיכות מכחול שבאות ממעמקים.

את מסתרי הנפש הבאים לידי ביטוי על גבי הבד לא תמיד ניתן להבין או לפרש. כאשר נכנסים אל תוך הציור חשים לעיתים רוגע ולעיתים סערת רגשות של ימים קשים - תוצר של מאורעות חייה, לטוב ולרע. הסערה נראית בבירור - במשיכות מכחול מלאות עוצמה ורגש היא בונה את הצורות עד שהן הופכות כמעט מופשטות. למתבונן בציור נותר ליהנות מהנוף אך גם לחוש את רבדיו הנסתרים.

רותי: "בחלומי אני נעה בדרכים, במסעות, בשבילים נעלמים ובמרחבי האינסוף. דרך חלומותיי אני נודדת ברחבי ארצות הים התיכון. בהגיעי למקומות העלומים והמתגשמים, הרי הם מתחברים לפסיפס נופים, כה דומים וכה שונים..."