אלי שמיר- אדם אדמה - עבודות מוקדמות / המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן

אוצר: רון ברטוש

הצייר אלי שמיר מוכר כדוברו של עמק יזרעאל באמנות הישראלית. הוא מוכר בעיקר בזכות ציורי הפנורמות הרחבים, דיוקנאות של אנשי העמק, והסצנות המורכבות בזיקתן למקום. התערוכה הנוכחית במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן מציגה את פרק יצירתו המוקדם והפחות מוכר של שמיר, בדגש על אמנותו משנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. פרק יצירה זה מתאפיין בציור אקספרסיבי בעל ממדים מונומנטליים, השפעות פרימיטיביסטיות ותכנים מיתולוגיים וסימבוליבטיים. ככזה, מהווה גוף יצירתו של שמיר חלק מן מהמפנה הפוסט-מודרני אשר אלי שמיר הוא ממייצגיו באמנות המקומית.

אלי שמיר נולד בעמק יזרעאל בחורף 1953, וגדל במשק המשפחתי – מספר 23 במעגל המשקים של כפר יהושע. הכפר, שתוכנן בידי האדריכל ריכרד קאופמן באופן שיתאר את צורת האות יו"ד (לציון שמו של יהושע חנקין, גואל אדמות העמק), יוסד בשנת 1927 במעין סינתזה בין קיבוץ ומושב על עקרונות של שיתוף, של ערבות הדדית ושל שוויון. סבו וסבתו של שמיר היו חקלאים בני דור החלוצים וממקימי הכפר, וערך העבודה ונגזרותיו, כגון ערכי כיבוש העבודה, העבודה העברית ובעיקר עבודת האדמה, עמדו בבסיס דרך החיים והחינוך החלוצי והציוני שהונחלו לבני הדור השני והשלישי של הכפר – הילדים הצברים, וביניהם גם שמיר. כבר באותם ימים של ילדות ונעורים מוקדמים בכפר יהושע היה שמיר הצעיר ער לסביבתו האמנותית וגילה את משיכתו לאמנות וליצירה.

מאיר אהרונסון, אוצר ראשי, מתוך הקטלוג המלווה את התערוכה: "...התערוכה הזאת של אלי שמיר מציגה עבודות מוקדמות משנות ה-80 וה-90. בדרך כלל נהוג להציג עבודות מוקדמות בתערוכה רטרוספקטיבית, לאחר שנים ארוכות שבהן העבודות היו מאוחסנות בסטודיו של האמן או באוספים פרטיים, אבל הפעם בחרנו להציג את העבודות המוקדמות האלה כדי לחברן אל העבודה העכשווית של האמן, אך גם, ובעיקר, מתוך הערכה כי היום עבודות אלה רלוונטיות כפי שהיו אז. הציורים המוצגים בתערוכה מאפשרים מבט אל מסה חברתית-פוליטית שבה שמיר רואה מוקדם מכולם את העתיד, עתיד שאינו מפרט רק את המהלך הצפוי אלא גם את הדרך שבה יקרו הדברים. ראייה זו של שמיר לא היתה נבואה אלא נעשתה מתוך התבוננות מפוקחת על כל הקורה, והבנה מפוקחת לא פחות של המעשה. השבר שאותו לדעתי זיהה שמיר בשעתו מחבר אותו אל מהלך חיים שוטף, הזורם כאילו-ללא-הפרעה. את העתיד יכולים לצפות רק אותם אלה הרגישים, וכזה הוא אלי שמיר.

בציורים המוצגים בתערוכה מופיעות דמויות אדם בצבעי חום כהה, אותו חום שהוא צבע האדמה הקשה והבתולית שבה הם חיים. אלה האנשים שהאדמה היתה בעבורם יותר ממקום ויותר ממקור. אלה הם האנשים שהאדמה הזאת היתה בעבורם מהות הכול – הגשמת החלום, הגשמת משימת חיים והתכלית לקיומם.

החום הכהה אינו רק צבע הדמויות. זהו הצבע השולט בציורים. חום כצבע האדמה הפורייה, הדשנה – המכונה לעתים על ידי בני העמק "אדמה קשה" – הנושאת בחובה את פוטנציאל הגידול. גם הנחות הצבע בציוריו של אלי שמיר הן הנחות חומר דשנות המתכתבות עם דימוי האדמה. את המצויר והנאמר בציורים האלה לא ניתן לצייר במריחות צבע קלות ודלילות. אלה הם ציורי אדמה על כל הנובע והמשתמע. ציורים חשוכים כמעט כמו החושך שהיה על פני המים לפני הבריאה. חושך שטמן בחובו את העתיד כולו מחד ואת העבר מאידך. חושך שאחריו מגיע האור. והשאלה הנשאלת דווקא על ידי אלי שמיר במבט לאחור היא אם האור שהגיע אחרי החושך הוא האור שאליו הם שאפו...."