גרייס קלי מרחוב אוליפנט / גלריה משרד בתל אביב

חגית שחל

גרייס קלי מרחוב אוליפנט / Faded Lovers

ביצירתה מתעמקת חגית שחל בחקר הדיוקן בכלל והדיוקן העצמי בפרט, תוך שהיא משלבת תיעוד של חפצים מסביבתה הקרובה, דימויים שממרחק הזמן הופכים אף הם להיות חלק מדיוקנה העצמי. בתערוכה הנוכחית בגלריה משרד בתל אביב, "גרייס קלי מרחוב אוליפנט", שזורות ארבע סדרות, הנוגעות בילדות ובנעורים, בזיכרון ובמושאים של פנטזיה: המורה אביגיל, להיות הבת של..., דיוקן אבא ומאהבים נמוגים. באמצעות המוטיבים, שהיא מעלה בסדרות אלו, לצד טקסטים ומילים, המציפים זיכרונות ותחנות בזמן ובמקום ומשילים אותם, מנהלת שחל שיח על ילדות, על נשיות ועל אמהות, ומסמנת בשפתה הייחודית את אבני הדרך של אמנותה.

            בעבודות המונוטייפ והתחריט בתערוכה נטווים מקטעי ביוגרפיה, הנעים באופן ליניארי על ציר הזמן. האמנית מתחקה אחר זיכרונותיה כילדה וכנערה שנאלצה לבנות לעצמה עולם אלטרנטיבי, דיפוזי, שופע חיוניות ופנטזיה, אל מול בית ההורים, שהוקיע כל גילוי של יופי.

העבודות קטנות הפורמט נושאות אופי רישומי ומייצרות אמירה קאמרית, שקטה, אך מלאת עוצמה. הנרטיב נבנה באמצעות הדימויים החוזרים ונשנים: מוטיב הנשיות וממד היופי, ייצוגים של שבריריות העלומים, הדיוקן העצמי ותיעוד הסביבה האינטימית.

            בסדרת התחריטים, המורה אביגיל, שהפכה לימים לספר אמן, חו?וה שחל מחדש את ילדותה: בית הספר אוליפנט בתל אביב, כיתה ג', והמחנכת, אביגיל גזית, שאישיותה והופעתה – על מלתחתה והאביזרים שעיטרו אותה – היוו עבור תלמידתה מקור להערצה ולהשראה. "אביגיל גזית לימדה אותי רק שנה אחת, אולי שנתיים, אך שנה זו הייתה מהפכנית ומשמעותית עבורי. הייתי בת שמונה. ייחלתי ותכננתי להיות בדיוק כמוה. הייתי מחכה לה מדי בוקר לראות מה היא לובשת, אילו תכשיטים תענוד. אצלנו בבית, כל סממן של גנדור נחשב לבורגני ולדקדנטי, וכך נאלצתי לחפש לי דגמי תשוקה אלטרנטיביים", מספרת שחל. בספר מופיעים דימויים, כגון נעלי עקב, חצאיות תחרה, גרביונים וסרטים מצועצעים, לצד טקסטים, המהדהדים תקופות שונות בעבודותיה במהלך השנים.

            נשים, חלקן פמיניסטיות, הוגות דעות פורצות דרך – אמניות, מלכות, סופרות, מעצבות אופנה – מככבות בארסנל הדימויים של האמנית בסדרה להיות הבת של.... הסדרה מציגה אימהות רוחניות, כל אחת חלוצה בדרכה, שהגותן וסגנונן מציעים דרך חיים ומקור השראה: קוקו שאנל, המלכה פאביולה, סימון דה בובואר, סילביה פלאת, פרידה קאלו, אנני לייבוביץ. בין האמהות הללו שותלת שחל את דמותה שלה בעבודה להיות האימא של עצמי: "את מי אאמץ לי לא?ם...: את המלכה פאביולה, בכובע קטן לראשה, ידיה העטויות כפפות אוחזות בתיק קטן, מן הסתם בצבע בז', שתמיד הייתה הכי 'בסדר' בעולם, או את סילביה פלאת הטראגית?", שואלת האמנית על האימהות שניכסה לעצמה, באחדות מהן צפתה כילדה וכנערה ביומני הקולנוע ובמגזינים, ובשנים מאוחרות יותר אימצה לה אימהות אחרות; פנטזיית ילדות המשתרגת עם פנטזיה מאוחרת.

            בהמשך פונה שחל לסדרת תחריטים יבשים, דיוקנאות של אביה, משה. בעבודות אלו, שנוצרו ברצף אחד, מופיעה דמות האב האהוב, כפי שנחקקה בזיכרונה וכפי שהכירה מתצלומים וממה שסופר לה עליו. היא עושה שימוש בדימוי מתוך תצלום של אביה שהיא עצמה צילמה בהיותה בת 12, כשנה לפני מותו. "כל אחד מן התחריטים מציג פן אחר בדמותו של אבי. כל עבודה היא חוליה נוספת באותה שרשרת ונובעת מעבודה קודמת. ניסיתי להגיע למקבץ שיקיף את כל כולו", אומרת האמנית. הדמות מקרינה עוצמה, ובד בבד הדר ורוך. בהלוך רוח שבין אקספרסיה לבין קו מינימלי, מאירים תווי הפנים מגוון וריאנטים של הדמות.

הסדרה מאהבים נמוגים נולדה בהשראת ספרה של מרגרט אטווד, עין החתול: "מאהבים ישנים הולכים בדרכם של תצלומים ישנים, דוהים בהדרגה, כמו באגן חומצה: תחילה מיטשטשים השומות והפצעונים, ואז ההצללות, ואז הפנים עצמן, עד שלא נותר דבר מלבד קווי מתאר כלליים. מה ייוותר מהם כשאהיה בת שבעים? אף לא שמץ מהאקסטזה הססגונית, אף לא שמץ מהכפייתיות הנלעגת. מילה או שתיים, מרחפות בריק פנימי. אולי בוהן כאן, נחיר שם, או שפם, מרחפים כמו אצה קטנה מסולסלת בין שרידי אונייה טרופה" (תרגום: יעל אכמון; כנרת, 2011). בסדרת הדפסים זו, שנעשתה על נייר משי מקומט, מסתייעת האמנית הן בזיכרונה והן בתצלומים של אנשים, שעל דרך האסוציאציה מזכירים – בקווים כלליים ובמחוות הגוף – את הדמויות שהלכו ונמוגו. בניגוד לספרה של אטווד, החומצה בתחריט של שחל צורבת את הקו ומחדדת אותו. לדברי שחל: "בהתמודדות עם התקופה הזו, של 'מאהבים נמוגים', שהזמן מחקם, אני עושה פעולה הפוכה. אני משיבה להם את זהותם".

אירית לוין, אוצרת התערוכה