שירת הנוער / מוזיאון נחום גוטמן

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות חושף ומגלה לראשונה את יצירותיו של דוד מערבי - האמן הנשכח, הנעלם, ידידו הקרוב של גוטמן, שחי בין השנים 1896-1945. דוד מערבי היה תלמידו של בוריס ש"ץ מבצלאל הישן, בין ראשוני תלמידי האמנות בבצלאל. מערבי מחלוצי האמנות והזמר הארצישראלי ומראשוני המורים לאמנות ולזמרה בארץ.  הציורים והרישומים המוצגים בתערוכה, התגלו על ידי אוצרת התערוכה, נורית טל-טנא, בביתה של בתו בהירה טל (מבין מקימי קיבוץ מעגן מיכאל). בעקבות הגילוי המרגש, הוחלט לחשוף  לעיני כל את עבודתו שאיכותה ההיסטורית והתיעודית מוסיפה נדבך לתולדות האמנות הישראלית.

התערוכה מהווה הזדמנות לחשוף את יצירותיו ולגלות את דמותו העגולה של תלמיד ?בצלאלי? אובד זה. הרישומים, הציורים והלחנים המוצגים משקפים את עולמו האישי כצייר, כמלחין, כחלוץ, כתלמיד, כמורה וכאיש משפחה. ובו זמנית משקפים את המקום, האידיאולוגיה ואת רוח התקופה של הישוב בארץ, בראשית המאה העשרים.

בין היצירות שתוצגנה בתערוכה יוצגו ציורים בשמן על בד ורישומים שנרשמו בגרפיט על נייר, חלקם בתוספת צבעי מים או אקוורל. נושאי יצירותיו מגוונים: נופי אחוזת בית, סצנות רבות משתתפים, הרוחצים על שפת הים, שחקני שחמט חובבים ועוד.. .אך מעל הכול, בולט וברור כי הנושא העיקרי שתבע את עיקר התעסקותו ותשומת לבו היה תיעוד דיוקנאות ריאליסטיים, פיגורטיביים: דיוקנאות עצמיים, דיוקנאות בני משפחתו ואנשים בסביבתו, ובעיקר דיוקנאות של ילדים וילדות, נערים ונערות, שליבו ונשמתו יצאו אליהם. מערבי עסק כ25 שנה כמורה לאמנות ולמוסיקה בבתי ספר שונים בירושלים ובתל-אביב, התעניינותו ואהבתו להם באה לידי ביטוי בעשרות רישומים וציורים של דמויותיהם וכן בבחירתו להלחין בעיקר שירי ילדים ונוער.

מערבי הלחין יותר משמונים שירי ילדים, שחלקם הפכו לנכסי צאן ברזל של שירי ילדות ונוער ישראלים, ביניהם: "שירה הנוער", "גינה לי", "קשתנו על שכמנו" ועוד. שמונה שירים שהלחין יצאו לאור בספרו של המשורר לוין קיפניס "מחרוזת" (שראה אור לראשונה בשנת 1923). בנוסף, הלחין אופרטות לילדים וניצח על מקהלות שונות. לעיקר פרסומו בחייו זכה בתחום הזמר העברי, לו הקדיש את רוב פעילותו. בשנת 1945 נפטר מערבי באופן פתאומי, והוא בן 49 בלבד.

עוד כתב נחום גוטמן בספרו, על ידידו דוד מערבי: "ואחד בעל ראש מתולתל, שצץ מתוך חולצה פתוחה. עלה מרוסיה. הוא היה מתמיד בעבודתו בקרן זווית אפלה של האולם - ופתאום משמיע קול צעקה, כאילו נדקר במחט, זה היה קורה כשלא שם את הצבע הנכון במקום הנכון. הוא היה מפליא לצייר, ואלמלא סופו המר, ודאי שהיה בין גדולי הציירים היהודים מהאסכולה הפריזאית"