פלישה / גלריה דן

מישה רפופורט

יופייה של התבוננות

מאת חגי שגב

אמנות ראשית האלף השלישי מתאפיינת בהשפעות עזות המשפיעות עליה מעולמות הטכנולוגיה המהירה והשאיפה לשיווק זריז של מוצרים. הרעיונות והמסרים המועברים בציורים, תצלומים, מיצבים ופסלים צריכים להיות ברי קליטה זריזה ומיידית. עליהם לעורר עניין, לפתות את הצופה במהירות ולפנות מקום וזמן למוצג הבא. 
אחד המאפיינים המרכזים של האמנות בת-זמננו הוא היסוד של ערעור על היסודות המוכרים. האמנות המבוססת על חידוש והתחדשות מחפשת בלי הרף את הביטוי החדש ואת המקוריות המזהרת, או לפחות את השונה ממה שהיה לפניה. מהו סוד הערעור הזה, מה המטרה שלו וכיצד הוא מוצא ביטוי, וחשוב מכל מה הוא מספר לנו, הצופים, על התרבות שלנו? מזה מאות רבות של שנים מחפשים יוצרים וממציאים את החדש, אולם קצב השינוי היה לערך בפני עצמו בעידן הקפיטליסטי הנוכחי. מישה רפופורט הוא יוצר חריג בנוף הזה, והוא מנסה לעורר את תשומת ליבו של הצופה לכך שניתן לעצור לרגע ופשוט להתבונן, ללמוד ואף ליהנות.
רפופורט אינו חורט על בדי הציור שלו את נס המהפכה. הוא יוצא מעולם היצירה הקלאסי, שעליו התחנך באקדמיה בצעירותו בקזחסטן. משם ועד ליצירה הנוכחית שלו, שמוצגת בתערוכתו החדשה בגלריה דן, הכל השתנה ודבר אינו מובן מאליו.
הציור של מישה רפופורט נראה במבט ראשון כציור קלאסי המתאר את הנופים ואת האנשים המאכלסים את עולמנו. בציורים ניתן לזהות, בלי קושי רב, סביבות מוכרות, אנשים מוכרים או רגילים ואופני ציור שגורים. אולם, מבט נוסף בציורים מערער את הקונבנציות השגורות הללו ומחייב התבוננות ממוקדת יותר, כדי לנסות ולפענח את המסרים שהוא מעביר דרך אמנותו.
רפופורט שואף ליצור גשר בין הקלאסי לעכשווי. הוא אינו מרגיש צורך, כפי שהוא מזהה בקרב אמנים רבים בני זמננו, לספר את ה"אני" שלו עד בלי די. עבורו, האמנות היא גשר בין מצבים ובין מציאויות, בין סיפורים ואגדות לממשות קונקרטית, שאיתה נפגשים בחיי היום-יום. גישה זו מאפשרת לו לצייר ציור שהוא מעל לזמן ולמקום, תוך זיקוק של חיבורים שאף הם מעל לזמן ולמקום הספציפי.
הציורים המרכזיים בתערוכה מציגים חיבור מפתיע לכאורה בין דמותה של נזירה לבושה גלימה צחורה ובין רכב מסחרי פגוע. התיאור הזה, המטלטל בין קדושה לחולין, הוא חיבור שנראה תמוה ביותר בהקשר של הציור בישראל. מדוע בוחר הצייר לצייר דווקא דמותה של נזירה ועוד בסמוך לרכב הרוס, כנראה בעקבות תאונה? הסביבה האדריכלית של הסצנה אף היא אינה ברורה ומובהקת לחלוטין. ניתן לשער כי היא מייצגת זיכרון של מבנים ישנים, אולי בתים על סף הריסה, כדוגמת המבנים של יפו או נווה צדק בדרום תל אביב.
החיבורים המיוחדים שמייצג רפופורט מחדדים בצופה את הסקרנות לפענח את המשמעות הגלומות בהם. הוא מעורר שאלות של משמעות החיבורים וההקשרים שלהם ומאפשר לצופה להתבונן שוב ושוב כדי לחדד עבור עצמו את חוש ההתבוננות. לכאורה, אלה הם חיבורים בלתי מתקבלים על הדעת, אך המכלול כולו נראה כה מובן ונגיש. הדרך בה מיישב האמן את הסתירות הללו ומנחה את הצופה לגשר עליהן.
ניתן לפרוט את המקורות של הייצוגים השונים: מקור ההשראה לרכב ההרוס מצוי בסביבת המוסכים של יפו, שבה שוכן בשנים האחרונות הסטודיו של רפופורט; דימוי הנזירה הוא הטמעה בסביבה מוכרת את דמות הנזירה שאליה נחשף רפופורט באחד מביקוריו ברומא; המבנים ברקע הם מבנים גנריים של רחובות יפו, בין אדריכלות המאה ה-19 לאדריכלות מוזנחת בת ימינו.
כותרת התערוכה, 'פלישה,' מייצגת את הפלישות הללו של מציאויות שונות אל תוך מרחבו של בד הציור. התחושה שעולה מהציורים היא של מעברים בין מצבים למצבים אחרים, בין זמנים שונים ובין מצבי תודעה שונים לכדי אתר התרחשות אחד. זו פלישה של הקלאסיקה לעולם העכשווי ופלישה נגדית של עולם העכשווי למצב של תודעה קלאסית. 
נקודות החיבור מעוררות הרגשה דרמטית המשלבת קורטוב של אירוניה מהחיבורים הלא צפויים של הדימויים. המראה קלאסי, אבל החיבורים מערערים על המערכים הקלאסיים המוכרים. רפופורט שואף למטפיזיקה - נוכחות שהיא מעבר לנוכחות הנקודתית של הדימוי שראה בעיני רוחו. לכן, התוצאה מערערת את הזיהוי הרגיל של הדימוי. האמנות עבורו היא לא רק סידרה של דימויים שאמורים או עשויים למצוא חן בעיני הצופה, אלא סדרה של מסרים סמויים החודרים אל מתחת לעורו של הצופה ומעוררים בו מהלכים שלמים של תחושות ורגשות - תחושת ה'מכה' הנקודתית שמעורר בו כאמן את העוררות המיוחדת במינה של הישג או הגעה לאמת הממשית ביותר באותו הרגע. כמובן, שהרגע חולף, אולם על הבד נותרת העדות לאותו רגע נדיר אליו חותר כל אמן.
רפופורט יוצר דימויים ועוצר רק כאשר הוא מרגיש כי השיג את מה שרצה ולא ידע בדיוק כיצד לבטא אותו מילולית. הוא יוצר מטאפיסיקה בנוף ובאדם המצויר. הוא מנסה להציג את הקונפליקט שבין חיי השגרה ובין החלומות ובין מה שהאדם מרגיש ושואף אליו ? פער בין הסודי והנסתר לבין הקונקרטי, מחבר בין המרכיב הרליגיוזי לבין המרכיב היום-יומי, המשולבים אלה באלה בהשלמה מלאה. 
יש כאן יסוד תיאטרלי ודרמטי, המושג בעיקר תוך שימוש באור וצל בהשראת קאראווג'ו, לצד אלמנט פתייני מעודן תוך התבססות על יסוד גימור מהוקצע. בתור שכזה שהוא מעודן יחסית לרמות ההקצעה שנקט בהם בעבר, כפי שהוצג בתערוכות שהוצגו בעבר, בעיקר בגלריה רוזנפלד.
בתודעה הישראלית דימוי המכונית לאחר תאונה מעורר אסוציאציה דווקא למכונית לאחר פיגוע. ההתייחסות לתאונת דרכים היא פחות מהותית להקשר האמנות בישראל, בעוד המשמעות הפוליטית של פיגוע טרור הוא שגור למדי, בעיקר בתצלומי הזוועה מן העיתונות. גם בהיבט זה חורג רפופורט מהצפוי. הזיכרון העולה באופן מיידי הוא של ציורו הנודע של אנדי וורהול של רכב לאחר תאונה. אצל וורהול הקישור לתצלום המקור מן העיתון הוא קרוב ומיידי, בעוד שרפופורט נוקט בסגנון הציור הקלאסי כדי לשמור את התיאור במחוזות המטאפיזי. בכך הוא שומר על דמיון עיצובי עם זה של הנזירה ועל אחדות הציור כולו.
חדירת המכונית לתמונה של הנזירה היא פלישה של המכונה לעולם הרוח. ניתן להגדיר זאת אולי כמעין נוכחות נעלמה של המכונה בטריטוריה החילונית היומיומית. הצגה של עולם חולין החודר ומפריע לעולם הרוח בדמות הנזירה. החיבור הלא ברור הזה מעורר מחשבה שלא הכל טריוויאלי, למרות הכל. האמירה שעולה, מבלי להתייחס ישירות לנושאי הדת, היא שעולם הדת הפך לטריוויאלי, אולי כמו עולם המכוניות - כלי תעבורה המשרת את האדם בחיי היומיום שלו. הרגשה שעולם ההגות והדת יורדים מהפסים הישרים שלהם ולפתע הופכים לחלק מהקוסמוס. "אני מנסה לדבר על הקשר בין האדם ובין הקוסמוס," אומר רפופורט, "ואני אומר את הדברים מבלי לדעת לאשורם כיצד יש לדבר עליהם בכפיפה אחת. החיבור שאני יוצר על פני הקנבס מאפשר לי לבחון את החיבורים הללו ולראות אם ובכלל ניתן לדבר עליהם." 
*
רפופורט שואף לאפשר לצופה חוויה הזכורה לו מצעירותו, של התבוננות ארוכת-שהות ביצירת אומנות ? התבוננות שעוררה בו את עולמות הדמיון ואת יכולת הרפלקסיה. כיום, כך הוא מרגיש, אנשים המתבוננים ביצירות אמנות לוקחים את הצפייה כמעין עוד פרויקט שצריך לסמן שהושלם. צופים בגלריות ובמוזאונים חולפים על פני התמונות או הפסלים כמעט מבלי להפנים את שראו עיניהם.
האמירה האמנותית והפילוסופית הגלומה ביצירת האמנות שינתה את מהותה בצורה רדיקלית. עולה תחושה של אמירות רבות שאין מאחוריהן עומק או מסר של ממש. הנטייה של רבים בעולם האמנות היא להגיד דבר-מה, מבלי להתחייב למשמעות ולמסרים של ממש. אמנים רבים חוששים לצאת מן התמונה של עולם המדיה והתקשורת. מפחדים להביע את דעתם, פן יצאו מגבולות הקונסנסוס, וייפגעו בשל כך.
מתוך עמדה זו בוחן רפפורט בשורה של ציורים העוסקים בטריוויאלי ביותר, בשקית הקניות מנייר, את עמדתו על עולם האמנות העכשווי. באופן כמעט מפתיע הוא אומר: "כאמן, אני משתדל לחשוב כמה שפחות על האמירה האישית והאינדיבידואלית לכאורה של יצירותיי. אני ממשיך ועובד על נושא מסוים כל עוד הוא מעניין אותי. כאשר הוא מפסיק לעורר בי סקרנות ועניין אני מעדיף להמשיך הלאה, מבלי להתייחס לרעשים שמסביבי." על בסיס עקרון זה עוסק רפפורט הן ברוחני והן ביומיומי. שקיות הנייר או החפצים הארוזים, בציורים אחרים, מקבלים חיים משלהם. כך, הציורים השוכנים אלה לצד אלה בתערוכה, או ציורים שנעשו באותם חודשים ממש בסטודיו נעים בין העשיר והמפורט לעני ולפשוט. רפפורט יוצר אמנות ביניים שמתייחסת לקיום האנושי, בצורה טבעית ההולמת את הצניעות של אמן המחפש בלי הרף את דרך הביטוי הנכונה, תוך חיפוש אחר האפשרות המעניינת ביותר לבטא את עצמו.

הציטוט מתוך שיחות של המחבר עם האמן לקראת כתיבת המאמר, 2014