"הגשמה" תערוכת יחיד של האמנית דינה לוזון זייפר / בית רובינשטיין

דינה זייפר עלתה לישראל עם משפחתה מטוניס בגיל שלוש וחצי. המשפחה נשלחה למושב בהקמה סמוך לרמלה, שתי בקתות ישנות ללא חשמל וללא מים מלבד בריכת השקיה המיועדת לפרדסים שבסביבה. החיים שם היו קשים מאד הם נאלצו לישון במחיצת  נחשים שזחלו פנימה, עקרבים, ויללות תנים בלילות. לאחר שנתיים אמה לקחה בתושייה רבה אישור

שוטר של אחיה וקנתה בית  דו משפחתי ברמלה. דינה אהבה דווקא את הבקתה שהייתה כמו חלקת אלוהים עבורה -  ללא טכנולוגיה או קידמה אך עם פאר טבע ואמת שמביאים עימו.

"אם יש משהו שהפך אותי לאמנית - הרי זו אותה חלקת אלוהים קטנה שם חשתי את הטבע והחופש בעצמותיי".

דינה החלה לרשום בעפרונות את מה שראתה וחוותה סביבה באופן אוטודידקטי. בשירותה הצבאי הוצגו ציוריה בבית ציוני אמריקה בתערוכה של חיילים ציירים והיא נשלחה השתלמות בעין הוד לציירים חיילים.

היא החלה ללמוד ב"מכון לאמנות פלסטית" בבת-ים והמשיכה עוד שנתיים אצל האמן רפי לביא. עם השנים הרחיבה את השכלתה כאמנית רב תחומית בטכניקות שונות. ציירה בשמן, באקריליק, עסקה במשי, רקמה, תבליטים ועוד. בשנים האחרונות מתרכזת דינה בציור על בד, עם ביטוי אנושי ורגשי לדמויות שהיא מציירת והנופים שהיא בוחרת  המיוחדים בעיניה.

האמנית דינה זייפר נישאה וגידלה את שלושת ילדיה ביישוב מזכרת בתיה. היא המשיכה לצייר על ניירות בצבעי מים או פסטל, רישומים וציורים על בד משי. היא אף עיצבה תבליטים וציירה על  קיר ביישוב.

כעבור מספר שנים עברה עם בעלה ליישוב חדש "ניסנית" על גבעה בצפון רצועת עזה. האזור מתאפיין בדיונות  חול ורכסי כורכר. היישוב נקרא כך על שם פרח הניסנית הגדל בחול האזור.

למרות התקפות מחבלים מפעם לפעם על הישוב, יריות, ניסיונות חדירה, דינה ומשפחתה אהבו מאד את המקום ולא חשבו לעזוב. ואז הגיע הפינוי מגוש קטיף שהיה עבורם בלתי נתפס, לא הגיוני, לא מובן ולא מקובל שהכניס אותם לטראומה.

בעלה היה בדיכאון קשה והם עברו זמנים קשים מאד בעקבות ההתנתקות מביתם. דינה נאלצה לעבור לאשקלון ולבנות מחדש את ביתם, כשהיא עושה כמעט הכל לבדה מול קבלנים.

עם כל הקשיים שעברה, עז היה רצונה להנציח את ההתנתקות באמצעות האמנות. היא תכננה ועיצבה תרשים לפסל מתוך כאב פנימי שלה ושל המפונים. הפסל אמור היה להיות מבטון והיא אף נתנה לו שם: "תפילת הבנות" על פי תפילת אלף הבנות שהתפללו ביום הפינוי הנורא בבית כנסת גדול בצורת מגן דוד בגוש קטיף. כשהסתיימה התפילה נכנסו חיילים, פינו אותן והרסו את המבנה. הזעקה הגדולה של המתפללות, הפינוי שלהן והריסת בית הכנסת היו עבור דינה ורבים אחרים נקודת ציון טראומטית של פינוי גוש קטיף.  העיריה לא הסכימה להקים את הפסל למרות רצון וועד השכונה לממן את כל הפרוייקט הזה ולאחר מאבק של שנתיים היא ויתרה, אך ציירה בהסכמת ועד השכונה ציור קיר גדול באורך 13 מטר על 3 מטר גובה בנושא פינוי גוש קטיף בכניסה לשכונה שגרה בה.

הציור גרם להדים תגובות רבות מאד ולאחר החלטת העירייה שגרמה לכאב ולעצב כשטענה ש"המקום מהווה שטח ציבורי" נמחק הציור. כדי להנציח את הפינוי וההתנתקות -  מה שלא הורשה לה בעיר מגוריה, היא ציירה 13 ציורים שחלקם אף מוצגים כאן בתערוכה. עם השנים נבחרו מספר ציורים בנושא הפינוי וההתנתקות והם מוצגים קבע במוזיאון גוש קטיף בירושלים.

כיום מציירת דינה מה שקרוב ונוגע ללבה, מה שמרגש אותה, בעיקר מתמקדת בסגנון ריאליסטי על בדפורטרטים של נכדיה והנופים הסובבים אותה ונוגעים לליבה. ציור פורטרט של האסטרונאוט אילן רמון נמסר במתנה ומוצג קבע במוזיאון החלל בב”ש.

האמנית דינה לוזון זייפר חברה באיגוד האמנים הארצי ובאגודת האמנים אשקלון.

היא השתתפה בתערוכות יחיד: בחאן באשקלון, בבית עלי באשקלון עם האוצרת חנה רביב.

במרכז הכנסים של מכללת אשקלון - ארגון והפקה נטע דגן.

בבית רובינשטיין תל אביב - תערוכת “הגשמה"  עם מיטב הציורים מכל הזמנים. אוצרת: לורי פשניצה.

כמו כן היא משתתפת בתערוכות קבוצתיות רבות:

מדי שנה באגודת האמנים של אשקלון עם האוצרת חנה רביב.

בשנת 2012 תערוכת המחאה החברתית בתחנה המרכזית עם האוצרת אורית גלילי.

בחורף 2013 - מוזיאון יפו לעתיקות 2 תערוכות קבוצתיות רצופות אוצרים: אלכסנדר גנלין ואנה מנסון.

בשנת 2014 בבית רובינשטיין - "מרחב מחוץ לקופסא" עם האוצרת לורי פשניצה.

בשנת 2014  בסינמטק ירושלים עם האוצר אודי רוזנווין.

דינה זייפר - אישה צנועה, חזקה באופייה ובהתנהלותה, אמנית מוכשרת מאד שיצירותיה מושכות תשומת לב רבה. היא קולעת במוחה חלקי תמונות ומצבים, אוספת זכרון אחר זכרון כמו אבן או צדף, מגישה ומשחררת סיפורים מהחיים, משלבת אותם לתוך ציור עם עלילה ידועה, מצלמת את הדמויות שהיא כל כך אוהבת ומנציחה את הזמנים אל עתיד וורוד

של קיום והבטחה.

לורי פשניצה אוצרת התערוכה