סימנים של זמן / גלריה משרד בתל אביב

סוניה גורפיין: בין חיים לאמנות, בין ונציה לתל אביב

 גוף העבודות שיצרה סוניה גורפיין לאחרונה, עוסק בקשר האמיץ שקשרה בין צילום, ציור והחיים עצמם; קשר שהוא בבחינת חיבור והידוק, ובד בבד – מרי והתקוממות כנגד מוראות המלחמה הטראומטיים שחוותה עוד קודם לשנים המכריעות, שבהן מתמקדת תערוכתה הנוכחית. מדובר בתחנות חיים קצרות, שהתרחשו בפרק זמן קצוב, אך הרה משמעות וגורלי בסלילת דרכה לעתיד. במבט לאחור היא מעלה על גבי בדים קטנים פכים מחיי היומיום, שצולמו ותועדו במציאות שלאחר מלחמת העולם השנייה בשחור-לבן או בס?פיה, והודפסו על בדים כמצע ראשוני. על מצע הבד המודפס מתערבת גורפיין באמצעות אקט של ציור, מוהלת מדיום במדיום ומשחזרת זיכרון עדות ממבט-על. הקשר הבלתי נמנע בין החיים לאמנות הוליך אותה להתחדשות יצירתית ולעשייה אינטנסיבית, כשהיא על ס?פה של שנת ה-90 לחייה.

גורפיין, בת יחידה להוריה, נולדה בשנת 1927 בווילנה. ב-1941, בעקבות פלישת הגרמנים לפולין, נשלחה עם הוריה לגטו. אביה הוצא להורג, א?מה נותרה בגטו, וסוניה בת ה-14 נשלחה למחנה עבודה סמוך. על-פי עדותה, כישרון הציור שבו ניחנה הוא שהציל את חייה ואף עזר לה לתמוך בא?מה ולספק לה מזון. הרעיון שצץ במוחה – להכין גלויות ברכה מצוירות לרגל חג המולד הקרב, התקבל בברכה על ידי מפקדי המחנה ושינה את מהלך חייה. מאוחר יותר כבר ציירה את דיוקנאותיהם של בני משפחתו של אחד המפקדים. משעברה עם אמה למחנה הריכוז שטוטהוף ומשם למחנות אחרים ניצלו חייה הודות לכישרונה, ובאמצעותו הצליחה להשיג מזון ותנאי מחייה נוחים יותר בתוך התופת שאליה נקלעו. זוג קבקבי עץ, שקיבלה מקצין אס-אס כאות הוקרה לכישרונה, הציל אותה ממוות בטוח כשנשלחה מאוחר יותר לצעדת המוות, שממנה הצליחה, בסופו של דבר, להימלט ולמלט את נפשה.

מכאן ואילך עשתה גורפיין את דרכה אל החופש (פרט לתצלום מימי ילדותה, שאותו הפקידה בשעתו בידי משפחה פולנית, היא אינה נושאת עמה כל סימן או זכר לחייה המוקדמים). בדרך-לא-דרך הגיעה באופן עצמאי לביאליסטוק, שם הצטרפה לקבוצה של פליטי מלחמה צעירים אשר חברו לנציגי השומר הצעיר שהתארגנו לעלייה בלתי-לגאלית לפלשתינה. לאחר טלטולים ברכבות ושהות קצרה ברומניה הגיעה עם אנשי הקבוצה לנוננטו?לה, כפר השוכן בסמוך למודנה שבאיטליה. מתקופה זו ואילך כבר יש בידיה תצלומים, המתעדים אותה ואת חבריה בעת שהותם בכפר האיטלקי, וכן תצלומים מטיולים שערכו בוונציה וברומא בעת שהמתינו לעלייתם ארצה. תצלומים אלה פותחים את הכרונולוגיה של מסלול התערוכה. בתוספת שציירה על בד, שעליו מודפס תצלום מ-1945, מדגישה גורפיין את דמותה שלה על רקע עמוד ונציאני מעוטר ואת חברי קבוצתה בחזיתו של נוף אורבני. היא משלבת בין דיוקן עצמי לדיוקן קבוצתי, ומנסה להאיר את תחושת החיו?ת והתקווה ששררו בתום המלחמה, עם הציפייה לחיים חדשים.

בסופו של דבר עלו סוניה וחברי הקבוצה לאנייה אנצו סירני, שיצאה מנמל ברי באיטליה בדרכה לנמל חיפה. האנייה נתפסה על ידי הבריטים, וכל המעפילים שעל סיפונה נשלחו למחנה המעצר בעתלית. כאן מתחיל סיפור התערותה של גורפיין בארץ. בתחילה נשלחה לקיבוץ דפנה שבגליל. לאחר שהות קצרה בדפנה, עברה לקיבוץ יגור, שלשמחתה היה קרוב לעיר חיפה. הציורים הבאים בתערוכה מתעדים את שהותה ביגור, שם הנציחה את חברתה לובה על גב טרקטור, את חבריה מימי העלייה, שבאו לבקרה ולהצטלם עמה בלב שדות הקיבוץ הניבט באופק, וכן דיוקן עצמי, אף הוא על רקע השדה והקיבוץ. שתי עבודות נוספות מתייחסות לנסיעה מרגשת שערכה עם חברתה בלה לחיפה כדי לפגוש חבר. מן הטיול לחיפה נותרו שני תצלומים, המצטרפים לסדרה זו: דיוקן עצמי ודיוקן משותף עם בלה, שתיהן ניבטות מחלון ביתו של ידידה החיפאי.

בשנת 1948 התגייסה גורפיין למשטרת ישראל, שם עבדה באגף החקירות, ומאוחר יותר עברה למחלקת הגרפיקה. בתקופת שירותה במשטרה תיעדה את עצמה בשני דיוקנאות עצמיים, שבהם היא נראית לבושה מדים. באותה תקופה אף פגשה את בעלה לעתיד, איש צבא הקבע, יעקב, והשניים נישאו בחתונה צבאית. עבודה אחת בתערוכה מנציחה את האמנית ככלה. זוהי עבודה יוצאת דופן, בהירה עד מאוד ומרשימה בניקיונה, המציינת, למעשה, זמן אחר ומקום אחר מאירוע החתונה עצמו. למרבה הצער, סרט החתונה של סוניה ויעקב נשרף, וכל שנותר ביכולתה לעשות היה תצלום מחודש של דמותה ביום כלולותיה, נושאת את זר הפרחים הלבנים, כתיעוד בלעדי של זיכרון החתונה. את ש?חזור דמותה ככלה היא מנציחה ביתר שאת בפעם השנייה, כעבודה מינימליסטית ברצף סיפור קורותיה באותה תקופת חיים.

הציורים הבאים בתערוכה מתארים את ראשית שהותה בעיר תל אביב, שבה התערתה עם השנים (על המעברים בין שכונת מחלול, בית החלוצות, רחוב בעלי מלאכה, כיכר מסריק ולבסוף – למקום מגוריה הנוכחי בצפונה של העיר). בסדרה של דיוקנאות עצמיים על רקע הטיילת של תל אביב, בשפת הים ובפינות שונות בעיר, מתועדת האמנית בשיא בשלותה הנשית, במצגי גוף ארוטיים, עוטה שמלות פרחוניות שצוירו ביד מיומנת. כאן מסיימת גורפיין את המסע המתאר את המעבר מאירופה שלאחר המלחמה אל מולדתה החדשה, מסע שניצח את המוות ופנה למחוזות החיים.

לתקופת הזמן המתוארת על גבי הבדים הבהירים שהצמצום שולט בהם שמורה משמעות נוספת. היו אלה השנים שבהן חדלה גורפיין לצייר. היא שבה לציור לאחר כמעט שלושה עשורים של הפסקה. בגיל 42 החלה מבראשית, והלכה ללמוד במכון לאמנות בבת ים ובמכון אבני בתל אביב. מאז לא חדלה ליצור. בתחילה נמנעה מעיסוק בנושאים "יהודיים", כדבריה, והרבתה לצייר נופים ישראליים, טבע דומם, פרחים ועוד. עם הזמן חשה צורך עז להנציח את זכר השואה ולהקדיש עבודות רבות לנושא הכאוב, וזאת עשתה בתערוכות שנשאו כותרות, כגון: "היא הלכה ובכתה, הלכה וצחקה...", "דיוקנאות מהאלבום הפולני" או "על החיים ועל המוות", וכן בעבודות, שלהן העניקה את השמות דמיונות נשיים ממקלחות הגז וקבר אחים מדמם. כל אלה מעידים על הצורך האובססיבי להמשיך ולנבור בחיים האחרים, שלא ניתן לשכוח. כעת, משחצתה את גיל הגבורות, יוצאת גורפיין למסע מחודש אל תוך הנפש פנימה, ומשם החוצה, אל פרק זמן נתון, שבו נולדה מחדש תקווה גדולה וכמיהה לחיים, בביטוי אמנותי מרגש, מאופק ומהודק, שהתגבש והרחיק אל מעבר לרסיסים שמהם נוצר.

חנה קופלר, תל אביב, יולי 2014