להב - קיבוץ ? / בית האמנים תל אביב ע''ש זריצקי

עבודותיו של רמי ירושלמי, חבר קיבוץ להב שבדרום הארץ, עוסקות בתהליך השינוי שעובר קיבוצו במהלך שני העשורים האחרונים, כמטאפורה לשינויים חברתיים-כלכליים-פוליטיים שעוברים על החברה הישראלית בכלל והחברה הקיבוצית בפרט. מתוך העבודות עולות תהיות וספקות לגבי המשמעויות והתפקידים שהקיבוץ מייצג. העבודות מהוות טריגר לבחינת המציאות של המקום בו גדל האמן ובו הוא יוצר, ומהוות התבוננות מתומצתת של האזור וסיפורו.

הגדרת אופיו של הקיבוץ נעשית מתוך הבנת הצילומים. הביקורת על ההתנהלות הקיבוצית עולה במרומז מתוך העבודות ובכך משתקפת מציאות מורכבת. עניינה של התערוכה הוא דיון במקום ובמקומיות- נושא שמעסיק ומאתגר את שיח הצילום הישראלי העכשווי- הנוגעים לשיח סביב ייצוגי הקיבוץ ואופן תפיסתו העכשווית בראייה חברתית-פוליטית-תרבותית-כלכלית. התצלומים בתערוכה מציגים נופים, מרחבים ציבוריים ופרטיים שמייצגים תבניות של זהות ומשקפים תמונות של מציאות הנוגעת בשאלות של זיכרון לאומי פרטי וקולקטיבי. 

ירושלמי, חבר קיבוץ ותיק, מתבונן בסביבתו בעין ביקורתית מפוכחת ומתעד את ההוויה הקיבוצית מתוך מחויבות עמוקה. הוא מנסה להבין את התפקיד שמילאה האידיאולוגיה הקיבוצית- סוציאליסטית בהיסטוריה האישית שלו. זהו מפגש שיש בו מן הנוסטלגי ומן הערכי והוא מעלה שאלות חברתיות לגבי החיים הקיבוציים כיום. לבטים ותהיות מוצאים את ביטויים בחיפושיו אחר דרך, תוהה על הקשר שבין רצונותיו וצרכיו של היחיד לבין המרקם הקיבוצי והרצון לשרת את הקהילה, מגיב על עולם משתנה, ספק נסחף בו וספק מגיב עליו בעין ביקורתית.

מה עולה בגורלו של מנגנון אידאולוגי קולקטיבי לאורך זמן? תפיסת הקשר העמוק לאדמה ולטבע כפי שנוסחה בתורתו של א.ד.גורדון)1 והאמונה הגורדונית שהזדהות מלאה עם עבודת אדמה ועם החיים בטבע אמורה להטעין את חיי החלוץ בחוויה רוחנית עמוקת משמעות, עברו תהליך של צמצום לטובת תיעוש ומתן שירותים, ובמקביל- תהליך של מעבר רעיוני מחשיבה סוציאליסטית, המבוססת על שוויון ערך העבודה ועל ערבות הדדית, לחשיבה קפיטליסטית המבוססת על העיקרון של בעלות פרטית על רכוש ועל שוק חופשי (כמו לדוגמא הנקניקיות שקיבוץ להב משווק). ישראל של המאה ה-21 היא חברה תחרותית, הישגית וצרכנית אשר מעמידה את הקיבוץ בפני ברירה: להסתגל או להסתיים. הרצון להידמות לחברה המצליחה הסובבת את הקיבוץ, הביא למשבר אידאולוגי חריף עד אובדן הדרך הקיבוצית בחלק מהקיבוצים.   

העבודות מצביעות על שינויים שחלו בשפה הנופית של המרחב הקיבוצי הציבורי הפתוח תוך שינויים שחלו במרחב הקהילתי הקיבוצי. שחרור האדם הפרטי מההקשר הקבוצתי יוצר בהכרח הפרדה מרחבית בין בני אדם ומגדיל את השוני ביניהם. לקיבוץ, מעלות רבות כמו: היעדר שונות, היכרות בין התושבים, חוויות משותפות, השתתפות שווה בחיי הקהילה, חירות וביטחון. כל אלה סייעו בכינונן של קהילות קיבוציות המבוססות על ערכים של יושר, משפחה ועבודה. כיום ניכרת הבחנה ממשית יותר בין המרחב הפרטי לציבורי ושמירה על גבולות ברורים יותר ביניהם. יחידות המגורים הפכו להיות קניין פרטי ומזוהים באופנים שונים. הנוף הקיבוצי אם כן, מתאפיין בשינוי ותנועה. הוא מורכב מרצף של אירועים שהתרחשו במרחב, במקביל לשינויים אישיים-קבוצתיים-חברתיים, הנעים לעבר הפיכת הקיבוץ למרחב חצי עירוני.

"המרחב החברתי הוא מוצר חברתי" קבע הפילוסוף והסוציולוג אנרי לפבר (Lefebvre)2 שכן כל חברה מייצרת מרחב שהינו ייחודי ונבדל ממרחבים של חברות אחרות. עיר איננה מקבץ אקראי של אנשים ומבנים במרחב אלא תוצר - גלוי או סמוי - של תרבות מסוימת. מאחר שמאפייני המרחב נגזרים מתרבות החברה שחיה בו, לא זו בלבד שניתן ללמוד על מרחב מסוים מחקירת החברה שחיה בו, אלא שניתן ללמוד על חברה מסוימת מחקירת המרחב שבו היא חיה.

הדיון על המקום בישראל, בנסיון להבין את מהותו ואת תהליכי היווצרותו כחלק אינטגרלי מתהליכים חברתיים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים, נדון בהרחבה בספר תרבות אדריכלית- מקום, ייצוג, גוף.3 דיון זה התמקד בעשורים האחרונים בסמכות ובריבונות על המקום, כפי שהן נקבעות על ידי מערכת יחסי הכוחות הפועלים במרחב והאופן שבו הם מבנים סביבות פיזיות. לאחר הקמתה הציבה לעצמה מדינת ישראל שתי משימות: טריטוריאליזציה של המרחב, כלומר קביעת ריבונות על השטחים שהשיגה ומרחוב הטריטוריה, זאת אומרת הבנייה של הנוף הפיזי, ששימשה כבסיס ליצירת המסגרת הריבונית המדינית אשר בה מתממשות שאלות של מקום, זהות וכוח, תוך עימות ופשרה בין כוחות כלכליים, חברתיים ופוליטיים.4

העבודות בתערוכה זו נוגעות בסוגיות של חברה, תרבות, הסטוריה ומקום, ומשקפות את החברה והמקום שבהן נוצרו. וולטר בנימין במסה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מצביע על כך שהצילום מתאפיין בהוצאת האובייקט מהקשרו ומיקומו בהקשר חדש. באופן זה נותן לנו הצילום את האפשרות לצפות באובייקט המצולם כשהוא לעצמו, מנותק מההקשר שבו צולם. טענתו היא כי המקור מאבד את תקפותו וייחודו ואין יותר משמעות לחלל ולזמן.5 הצילומים של ירושלמי, לעומת זאת,  אינם מנותקים מן ההקשר שבו הם צולמו. מטרת הצילומים לפי ירושלמי, היא לעורר את הצופים מעמדתם ולבחון מחדש בעין חקרנית את ההקשרים שבהם צולמו.

ירושלמי הושפע ממספר צלמים אמריקאיים ידועים, כמו רוברט פרנק, ווקר אוונס, גרי ווינוגרנד וויליאם קליין, שעסקו בנושאים סובייקטיביים, בזהויות ובמשמעויות אישיות- גישות שהביאו לתובנות חדשות בעולם הצילום הדוקומנטרי האמריקאי של המאה ה-20, ועסקו בתיעוד של חיי היום יום ומאורעות החיים המודרניים, תוך נקיטת ביקורת חברתית נוקבת שהשתקפה דרך הצילומים.

פעולת המבט שמייצר ירושלמי מתגלה כמבט מורכב ואמביוולנטי. מחד, הוא חי בקיבוץ מספר שנים לא מבוטל ומאידך, זהו מבט המעיד על השינויים שחלו בעקבות הזמן, תיעוד של מקומות שיכולים לייצג גם קיבוצים נוספים. דרך פעולת הצילום נוצר מבט כפול- מבט מתעד ומכיל ומנגד, מבט מפקפק, חוקר, שואל. מבט אמביוולנטי זה אינו מחייב בהכרח בחירת צד כדי לפתור את הקושי, אולם כרוך בהבנה וקבלת הסתירה. 

קיים ניגוד בין אינדיבידואליזם לבין מסגרות ותבניות קיבוציות המבקשות אחידות. ניתן לראות את המתח הקיים בין היחיד לבין הרבים בצילומים של בתים שיושביהן בנו מחיצות המגדרות את סביבת בתיהן ויוצרות בכך חיץ כלפי שאר חברי הקיבוץ. כבר אין הרמוניה בין האדם לאידיאלים הקיבוציים. הסאגה הקיבוצית נעלמה. "החלום" והאידאל" ננטשו. חדר האוכל- המגלם בתוכו את ה"יחד" הקיבוצי במלואו, ננטש חלקית והפך ממקום ציבורי מרכזי לעסק מסחרי. תחושת התערערות קשה של החברה הקיבוצית גרמה לפרדוקס קשה בתמונה "להב–קיבוץ?" בה האמן מעלה את השאלה המהותית: האם אכן זהו קיבוץ המבוסס על הערכים האידאליים של שיתוף ואחווה, או האם זוהי מטאפורה של קיבוץ המתפקד כשכונה יוקרתית בתוך מתחם עירוני?

במספר תמונות ניתן לראות חגיגה קולקטיבית של חגים וטקסים המייצגים את הצד הקולקטיבי של החינוך הציוני. התלהבות אקסטטית אוחזת ברוקדים אל מול להבות האש, אולם הם אינם רוקדים יותר במעגלים מסביב למדורה סטנדרטית, כפי שרקדו החלוצים. המעגל- ככוח סימבולי מאחד, כיחידה צורנית רצופה ושוויונית, כבר אינו מהווה יותר גורם מלכד.

השפה החזותית של ירושלמי נובעת מתוך השקפת עולמו והמרחב בו הוא חי ובאה לידי ביטוי בשפה של התבוננות ייחודית ואמירה אישית. סביבתו האישית משמשת כנקודת מוצא וכנושא המרכזי של התערוכה. המציאות מוצגת מזווית אישית. ירושלמי מצלם את הקרוב והמוכר.

הקיבוץ מדמה מצב או צורה של בועה המנותקת מן המציאות והסביבה הרגילה. ההתנתקות מהזרם שבו מתנהלים האנושות והטבע נעשית מתוך ידיעה. המאפיין הלטנטי בא לידי ביטוי בהסגרות בתוך בועה שלווה ומנותקת שמה שקורה בתוכה הוא פרטי וקשור לרצון לשמר אני ייחודי שאינו מכיל בתוכו אני זר המונע על ידי כוחות מוטבעים, מכניים ואנונימיים. האם ההסתגרות בתוך בועה מעידה בהכרח על אסקפיזם? האם זוהי אסטרטגיה אנושית של הגנה או מפלט בטוח?

האם הקיבוץ הוא בועה הטרוטופית? הטרוטופיה, קובע פוקו6 היא צורת ארגון מרחב שזקוקה למרחב ממשי על מנת להתקיים. ההטרוטופיה מתקיימת בכל חברה וצורתה משתנה בזמנים ובמקומות שונים. באמצעותה מאבד ההמון הסתמי את צורתו המגובבת ומתעצב בדמותה של חברה בעלת הבדלים, גוונים והיררכיות הנרשמים בצורת יחידות סגורות של מרחב וזמן.

ואולי הקיבוץ הוא מיסטיפיקציה של זיכרון? צורה של התכנסות, התמזגות של נתונים ביוגרפיים, מארג של עדויות המקפיא זמנים ומצבים, תוך יצירת גבולות חוצצים ורצון לשמור על אסתטיקה? חברה עוטפת, מגינה, חזקה המלווה אותנו בכל אשר נלך, המבוססת על המציאות, חלק מהסטוריה קפואה מרוכזת בבועה של געגוע למשהו שהתאייד. הקיבוץ כבועה הוא אמצעי הגנה לדרים בה ומעניק תחושה של בטחון, ודאות, אוריינטציה. בועה זו עלולה לפיכך להתקיים שנים רבות. בועה שאינה עתידה להתנפץ יוצרת מצב אירוני: קיים חשש להתעסקות מופרזת של האדם בעצמו. דיירי הבועה (הקיבוץ) הם בני ערובה של עולמם הרוחני שאינם מסוגלים לראות את העולם כמות שהוא, אלא רק מזווית הראייה האידיאולוגית שלהם. השינוי שחל בקיבוצים רבים הוא בבחינת ניפוץ הבועה והתגברות על מגבלות הבנת העולם, הבנת האדם והבנת היחסים ביניהם.

התערוכה עוסקת ברצף שבין העבר לעתיד ומשאירה מקום למחשבה: האם הקיבוץ- סמל הציונות הלאומית, שנמצא כרגע במאבק על דרכו, יחדל מלהתקיים? האם פני הקיבוץ אל עבר עתיד שיש בו גלובליות, שיהפוך להיות חלק מהערים המקיפות אותו, אבל עדיין ישמור על מידה מסוימת של צביון ייחודי?

הערות

1. יוסף אהרונוביץ' (עורך), כתבי א.ד.גורדון (א-ה), הפועל הצעיר, תל אביב

2. אנרי, לפבר, "ייצור המרחב", בתוך: רחל קלוש וטלי חתוקה (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 200-177

3. רחל קלוש וטלי חתוקה (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, 2005

4. שם, עמ' 34

5. בנג'מין, ו., יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, פועלים, תל-אביב, 1983

6. מ. פוקו, הטרוטופיה, רסלינג, תל אביב, 2003