בית חם / משכן לאמנות בית מאירוב

בית חם – אלימות וניצול ילדים במשפחה – תערוכה קבוצתית

שבירת המיתוס של הבית והמשפחה כמקום בטוח עבור ילדים הפכה בשנים האחרונות לנושא רלוונטי מתמשך בחיינו. תמונות מטושטשות של הורים שטלטלו את תינוקם, סיפורים על אם מרעיבה, אב הנוגע באברים המוצנעים של ילדיו או  הורה המשליך אותם מראש מגדל הפכו לידיעות מתחלפות בתוך בליל המידע בכלי התקשורת. ל"גיבורי העלילות" אין פנים ושם. במקרה הטוב,כשהמידע סוף סוף רואה אור, המועד מאוחר מדי ופצעים שלא יגלידו נותרים בנשמותיהם של הילדים הרכים. לאורך ההיסטוריה התרחשו מקרי התעללות משפחתיים רבים, אלא שהיום, בעידן התקשורתי,שבו הדיווחים הולכים ומתרבים והמודעות הציבורית גוברת, חל שינוי בחשיפה לתופעה ולממדיה.

בשנים האחרונות, בזירת האמנות, מופיעים ייצוגים אמנותיים רבים אודות המשפחה "המורכבת". בניגוד לטשטוש התקשורתי והחדשותי אודות סיפור משפחתי עלום עדויות, בשל מגבלות החוק והשמירה על זכויות הקטין או בשל אי היכולת לתעד ויזואלית את המעשה בשעת אמת,הרי שבתערוכת "בית חם" האמנים מציגים נוכחות פלסטית וקולית ונוגעים ישירות בנושא בעצב חשוף, בלי הסתר פנים, בבקשה לתשומת לב נוספת שלנו לשרטוט תמונת מצב משפחתית.

התערוכה מציגה מעבודותיהם של 14 אמנים ישראלים ובינלאומיים, ביניהם: גד אפוטקר, דוד אמויאל, יעל בלבן,    נועה בן-נון מלמד, חיה גרץ רן, מלי דה-קאלו, נורית ירדן, גיא כהן, מלכא בתיה, סיליה קא טונג, שרון רשב"ם פרופ,  ד"ר אנדריי שרף, המשוררת והסופרת ש"ז, שתכני שירתה עוסקים באלימות מינית ומשפחתית, וערן דוד בדינרי - מוזיקאי וסופר, חווה התעללות בילדותו, מציג עבודת סאונד.

תערוכה זו לא נוצרת בחלל ריק. בשנים האחרונות הנושא זוכה להתייחסות רבה בקרב האמנים, שרבים מהם מציגים את המשפחה השנויה במחלוקת, זו בעלת היחסים המעורערים. גליה יהב, אמנית, אוצרת ומבקרת אמנות כתבה בהקצנה, כי "החל בשנות ה-90...עולם האמנות התמלא בייצוגי משפחות מפורקות, לא תפקודיות, בתיאורי יחסים אדיפליים פתולוגיים או בתפקודיות משפחתית שנויה במחלוקת...רמזים לגילוי עריות, חילופי תפקידים וזהויות באופנים המסגירים דילמות ביחסים, טיפוליות, תלות הדדית, מבוכות בין?דוריות, וידויים גרוטסקיים, אנטי?חינוכיים, אלימות במשפחה ושבירות טאבו הם הרכיבים החיוניים של המשפחה החדשה - הלא היא המשפחה ההרוסה[i]".

בין האמנים הבינלאומיים, העוסקים בנושא מפורשות, ניתן למצוא את הצמד האמריקאי מייק קלי ופול מקארטי (PaulMcCarthy, Mike Kelley). מקארטי, אמן וידאו ומיצג, הבודק את גבולות החיים והאמנות, חוקר נושאי טאבו, טקסי חניכה דיוניסי ואת הגוף והמיניות. הוא מתייחס לטראומות ילדות באמצעות נגיעה באגדות וסיפורי ילדים, בהם המסרים, לכאורה, תמימים והוא שותל בהם תכנים פרוורטיים ומיניים. מייק קלי, אמן פרובוקטיבי, העוסק באימה בחיי היומיום בהומור פרוורטי, מייצר מיצבי וידאו,יוצר בובות צעצועים, עוסק בילדות, קיטש, ואובייקטים רגילים עם משמעות חתרנית. שיתוף הפעולה ביניהם עסק גם בהתעללות בילדים המתרחשת בבית ועיוות בייצוג המשפחה. בעבודתם מוצג נוף אמריקאי רווי אירוניה ופסולת תרבות הפופ. בין העבודות המשותפות של שני האמנים, העוסקות באופן מובהק בנושא, ניתן למצוא את עבודות הוידיאו "המשפחה העריצה" ו"המרק".

Writes McCarthy: "I was given access to a community television studio for two days of shooting and one day of editing. I had been given the grant based on a proposal to do a video tape on child abuse. I taped for one day alone and one day with Mike Kelley. I asked Mike Kelley to be the son and I would be the father. There was no written script. After taping for two days, I edited the tapes, making two separate tapes: Family Tyranny and Cultural Soup. They are often shown together…[ii]".

האמן הבריטי גרייסון פרי (Grayson Perry) עוסק בנושא באמצעות מרקם עשיר של עיצובים המזוגגים, אל תוך החומר. הוא הופך אמנות פולקלור לאמנות קוסמופוליטית. משתמש בכדים, כמדיה להעברת נרטיב וכתקשורת פיגורטיבית להעברת מסר אודות פגמים עמוקים המצויים בחברה. הכד משמש כמצע לציור סיפורי ילדות ומשפחה מרירים, סיפורי אגדות וסיפורים ממחוזות שונים ואחרים. באמצעות הסיפור המשפחתי הוא נוגע בעברו, בילדותו הקשה בהתעללות והאלימות שחווה כילד במשפחתו. פרי משלב סצנות, הלקוחות מהתיאורים הקלאסיים של העת העתיקה עם אזכורים עכשוויים ופיסות אוטוביוגרפיות.

פאולה רגו(Paula Rego) היא אמנית נוספת, העוסקת בנושא באופן מובהק בציור פיגורטיבי קודר, הנכפף למטרתה לספר סיפורים מורכבים.מציגה גרסאות אישיות ופמיניסטיות לאגדות מוכרות, סוג של ריאליזם מאגי. הסיטואציות מתרחשות בבית ובהן מתקיים מוטיב האימה וחוסר הבהירות לגבי נורמטיביות היחסים שבין ילדים להוריהם. רגו משלבת בחלק מהעבודות את הביוגרפיה האישית שלה - ילדותה בפורטוגל, שהייתה תערובת בין פריבילגיות של המעמד הבינוני העליון לבין חברת משרתים. כך, למשל, בציור The Family" , 1988" ניתן לראות בציור אם ובת מפשיטות אב מבגדיו, די באגרסיביות. לא ברור אם הן תוקפות אותו או מנסות לעזור לו. היא מפתיעה את הצופה בסצנות בלתי צפויות ומעמתת אותו מול תכנים היוצרים תהפוכות. תמימות לצד עינויים.

ניקול אייזנמן (Nickole Eisenman), אמנית אמריקאית ילידת 1965 עוסקת אף היא בנושא. היא מושפעת מפופ-ארט, קומיקס, אמנות הרנסנס ואקספרסיוניזם גרמני. במבט ראשון בציור Disfunctional family",2000" נראית המשפחה כמו כל משפחה ממוצעת מסורתית משנות ה-50 - האור רך וזהוב והמשפחה מכונסת יחדיו בקרבה אינטימית. אך במבט נוסף מתגלה אוננות משפחתית.

הפסל צ`ארלס ריי (Charles Ray) ביצירה המוכרת "רומנטיקה משפחתית" מציג ארבע דמויות אוחזות ידיים: אמא, אבא, ילד וילדה. המשפחה האמריקאית המושלמת, גובהם של הילדים וההורים זהה ולמרות מראם הבובתי, אברי המין שלהם מפותחים לגמרי. גם שם העבודה "family romance", 1993, מרמז על גילוי עריות.

חשוב  לציין, כי בהקשר עקיף ניתן למצוא אמנים שנויים במחלוקת, העוסקים בשימוש בעייתי בילדים בשם האמנות והיצירה. דוגמא לכך הינה התצלום המפורסם  Child in Forest, שבו הצלם Wynn Bullock צילם את בתו הקטנה, עירומה, שרועה על מרבד צמחיה פראית. התצלום הוצג ב1955 במסגרת תערוכת הצילום "משפחת האדם" (The Family of Man),שהוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. לאורך השנים התצלום עורר מחלוקת בנוגע למוסריות וניצול העירום של הילדה.

דוגמא נוספת היא של הצלמת האמריקאית סאלי מאן (Sally Mann), שצילמה בעירום את שלוש בנותיה בתיעוד תהליך התבגרותן המינית, בסיטואציות יומיומית. הצילומים שנויים במחלוקת בשל הטענה, כי הם על גבול הפורנוגרפיה. עניין דומה יוחס גם לצלם לארי קלארק (Larry Clark), העושה שימוש בעייתי בנערים בצילום ובווידיאו.

התערוכה "בית חם" לא מנסה לבחון את סיבת קיום האלימות המשפחתית הביתית ושורשיה ולא מבקשת להצביע באצבע מאשימה כלפי ההורים דווקא, אלא מבקשת מאתנו לחדד את ההכרה בקיומה המוסווה, המשותף והקיים בכלל החברה, כאשר אין תמיד אפשרות לנבא אודותיה ולסמן את גבולותיה. מה שמתבקש מאתנו הוא לפתוח עיניים אוזניים, לב וידיים למתרחש לצדנו – לפעול ולהגיב.

בית חם – אודות האמנים והעבודות המוצגות בתערוכה

 העניין של דויד אמויאל ביחסים המשפחתיים הסמויים והמורכבים בין אב לבנו בא לידי ביטוי באמצעות עבודת וידאו "אבא ואור". בעבודה נראה גבר מבוגר לבוש בחליפה ולצדו - ילד הלבוש בתחתונים בלבד. שניהם שכובים דוממים על מיטה משותפת, המוצעת בסדין ורוד. לפרקים הילד מלטף את פניו של הגבר כאלו מבקש לנחם אותו. היופי, האינטימיות והשקט המלווה את העבודה וכן חילופי התפקידים בין המבוגר לילד מטרידים וכמו מרמזים על אותם מקומות שבהם הבית ויחסי המשפחה הקרובים הופכים לזירת פשע מושתקת.

גד אפוטקר וד"ר אנדרי שרף מציגים את עבודת הוידאו ארט - "התפוצצות". דובי אופה (ufa) - (מלשון "אוף", מילה השגורה בפיהם של ילדים) 'נולד' לפני שישים וחמש שנים כאשר נסרג על ידי אמו של האמן גד אפוטקר וליווה אותו בילדותו. בבגרותו של גד, עם חזרתו לארץ לאחר שהות של שנים בפירנצה, הוא נתקל בדובי והחל לכנותו "אופה".  גד מצא בו עניין מיוחד בשל הצורות הברורות, הפיסוליות והפשוטות שלו והמרקם המיוחד של הצמר הסרוג. וכן, בשל ההיבט הפסיכולוגי והסימבולי המורכב וזיכרונות הילדות... עבודת הוידאו ארט  "התפוצצות" מציגה במקביל שלושה סוגי התפוצצות שונים של הדובי, המתפרק לחלקיקים. ההתפוצצות מייצגת התפוצצות של עוגן ילדי שכן הדובי (או בובה אחרת) מעניק כר מבטחים לילד הרך. כמו כן, העבודה עשויה לשקף גם היבטים פוליטיים וחזון אפוקליפטי, הנוגע להתפרקות לחלקיקים אטומיים, תוך זיקה ברורה לוידאו ארט של אמן הווידיאו הנודע ביל ויולה (BILL VIOLA). העבודה נוצרה בתהליך ייחודי כאשר באמצעות תוכנה, שהמציא ד"ר אנדרי שרף, נסרק הדובי בטכניקה של מצלמות לייזר והועבר למרחב התלת ממדי הדיגיטלי. 

הארנבת הרישומית של יעל בלבן משמשת עבורה כדימוי שמטרתו לחשוף את העוולות. דימוי הארנבת מוגדל לממדי ענק,        כהעתק ישיר מעבודתו של ונצ'סלב הלר, חרט צ'כוסלובקי מאמצע המאה ה-19. הארנבת כדימוי המתקשר לילדות,פריון, פחד, זריזות, ומיניות (playboy). "הארנבת שלי היא ממין נקבה עבורי והיא מסמלת את הילדות. ילדים, שעברו ועוברים התעללות במשפחה, מנושלים מהילדות והופכים מהר מאד למבוגרים קטנים ועצובים. לכן, לארנבת שלי יש מבט בוגר. הארנבת זו חיה בעלת פרווה רכה, שכיף לחבק אותה והיא נמצאת תכופות בפינת ליטוף בגני חיות. אך בתוך הפרווה הרכה הילדים משאירים את צרותיהם, את הסיפורים שאינם יכולים לספר ולבטא בצורה ברורה לאף אחד. לכן, הארנבת שלי מפוחלצת מסיפורי זוועה של התעללות מינית אך בלי זיהוי של המתעלל, כי לרוב זה אחד מבני המשפחה, וזו יכולה להיות גם האם עצמה. הארנבת מוגדלת לממדי ענק, כוונתי לומר שיש מעשים מבישים, שלכאורה קשורים ב"מעשים קטנים", שאני רוצה להגדיל ולפרסם, בל יראו וייראו"- (יעל בלבן).רישום זה, המצטרף לרישומיה הקודמים, משלב את האמוציונאלי עם השכלתני. רווי רגשות וסודות, הוא מאפשר באמצעותו להעלות זיכרונות אלימים, טעונים ומורכבים.                                                                                    

עבודותיה של נועה בן-נון מלמד עוסקות בזיכרון שמייצר אלבום המשפחה. האלבום אינו מספק עובדות חותכות וגם אינו בדיה מוחלטת אלא הוא משקף גרסה ייחודית של ההיסטוריה המשפחתית. הפלא של הצילום שמשעתק באופן מדויק את מה שהיה – ממש קורע נתח מהחיים - אבל יחד עם זאת משאיר אותו פתוח לפרשנויות שונות, הופך אותו עבורה לאמצעי רב עוצמה עם פוטנציאל למקם אותו ברצף חדש - אסוציאטיבי, במנותק מרצף הזמן והאירועים שמהם הוא הוצא, בדומה מאוד לפעולת הזיכרון. באמצעות הגדלת פרט מתוך צילומי הילדות של אחיותיה ושלה, הדפסתם על שקף, מחיקת פרטים ושכפול, היא מביאה לנרטיבים מופנמים, תחושות ורגשות להיות נוכחים ומעניקה להם איכות  לכאורה של "אמיתות". לכל צילום יש סיפור לספר או סודות לשתף בהם. הצילום הוא תמיד פרט ממציאות גדולה יותר של חלל וזמן לכן הוא תמיד יכול להוות נקודות מוצא להקשרים רבים, הנמצאים מחוץ לגבולות שלו. מלמד מכסה את השקפים בשכבות שכבות של רשתות. הרשתות מוסיפות ממד אשלייתי של עומק לצילום השטוח ופועלות כמסך המטשטש וחוצץ בין "ההוכחות" לבין הזיכרון האישי.

מקבץ העבודות של חיה גרץ רן מהוות המשך ישיר לקריאת סך יצירתה. גרץ רן ממשיכה לחקור ולאמת זיכרונות ותפיסות, שהיו חלק מחינוך הבנות של דור קום המדינה דרך חפצים נשיים/ ילדיים פגומים. הסבל והכאב נותנים את ביטויים לא רק בדימוי עצמו, המצויר, אלא גם במצע, בצורתו, בחיתוכי הדמות, בסימני הזמן, בשריטות, בחריכות ובלכלוך המקוריים.  כך מוצגים קרשי חיתוך ישנים ושרוטים, "מצעים קשים", ועליהם דימוי פיגורטיבי - רגלי ילדות תחת חצאית לבנה מתנופפת.עוד בתערוכה - מגש עץ שפורק מכיסא האכלה לתינוק משנות ה-40. המגש הינו מלאכת יד אומן, צבוע בצבעי עץ וחרוזים מושחלים על "מסילת" מתכת. חיה יוצרת התערבות ציורית וביקורתית גם במגש זה: "ההתערבות שלי בדימויים המצוירים נועדה להדגיש את התפיסות החברתיות, שהתקבעו בנוגע לתפקידי בת/בן. בציור ה"תמים" (כפי שהוא נראה במבט ראשון) - "הילדה" מסומנת כחלשה ומאפשרת פלישה אלימה (של הילד האוחז בכלב) לגוף הפרטי, האינטימי. מלאכת ההשחרה של הילדה והכלב נועדה לייצר נתק מהאידיליה המצוירת על המגש. המשפט: "תגמרי יפה בפה" נאמר על ידי אימהות. המשפט מהדהד בזיכרוני ומעלה שאלות אודות מסרים גלויים ונסתרים שמועברים מנשים אל נשים (דור הבנות) בהקשרים לגבולות הן אישיים והן פוליטיים" (חיה גרץ רן).                                           

עבודת הוידאו 'שמונה הרמות' של האמנית מלי דה-קאלו נוצרה מתוך התבוננות על מושגים לשוניים כמו: "חיבוק אמהי" ו"אמא נורמטיבית". העבודה בוחנת את 'אתוס האם' כפי שהחברה הישראלית והאוניברסאלית מגדירה אותה, על מרכיביה האינסטרומנטאליים הרבים. ב- 'שמונה הרמות', מוצגות שש אמהות המרימות את ילדיהן. שתים מתוך השש הרימו את ילדיהן פעמיים. העבודה נוצרת על ידי התערבות ומניפולציה דיגיטאלית, אשר בעזרתה דה-קאלו פורסת את מרכיבי ההרמה/חיבוק ומאפשרת לפעולה זו להתפתח לכמעט טלטול, מקום המוגדר כמחוץ לקונצנזוס. דה-קאלו מבקשת להתבונן מחדש על ההרמה/החיבוק האמהי, זו המוגדרת כמקום הרגשי, אך בהיותה גם פעולה עמלנית, פעולת עול, מתוך אילוצי היומיומי, החדגוני והשחוק, היא עשויה להכיל קשת רגשות רחבה: מהקצה המוכר של חיבוק והרמה, המכיל והאוהב ועד טווח הקצה, המוטרד, המותש, והבודד. הרמת הילד/ה נעשית שוב ושוב כיסוד סיזיפי מובן מאליו של פעולה אמהית. העבודה מבקשת להסב את תשומת הלב לרגע העשוי להשתבש, להיהפך מאוהב, לאגרסיבי עד אלים. "באופן הזה אני מבקשת להתבונן על היתכנות השיבוש ופורשת את האפשרויות הרבות בין אהבה, התמסרות ומשחק, שעשוי, בנסיבות מסוימות, להגיע לאפשרות החורגת מכל זה עד לטווח ההפרעה"- (מלי דה-קאלו).                                                                                                    

נורית ירדן מציגה "משפחה טובה" - עבודות משתי נקודות מבט. קבוצת עבודות אחת, הנשענת על צילומים שנלקחו מארכיון השקופיות המשפחתי שלה. אלבום המשפחה מציג פנטזיה על אושר ומסתיר את הפער הקיים בין הצילומים לבין המציאות. באמצעות פרקטיקות שונות, שיוצרות הקשר חדש לצילומי המשפחה - הוספת טקסט והכפלת הדימוי - ירדן מערערת על הדימוי הקולקטיבי, שמציב פסאדה של משפחה טובה. רק לעיתים רחוקות אנו שומרים תמונות מחוויות שהיינו רוצים לשכוח. היא מגדילה את הצילומים מעבר לגודל הנהוג באלבום המשפחה כדי לאפשר לחפש את הסדקים. בעבודה נוספת, מילה מתוך משחק 'שבץ-נא' מונחת על מפת שולחן ביתית משובצת, כתובה בלשון נקבה ומטילה עלינו את משמעותה: "השתתקתי". המילה הופכת לדימוי ופוצעת את המעטה הסכריני של הבית הבטוח. היא מטרידה, מחוררת ומנקבת את הדימוי. המילה בנויה משבע אותיות, המעניקות על פי חוקי המשחק, בונוס מיוחד.

חדר ילדים הביתי של גיא כהן מכיל ריהוט וחפצי נוי אסתטיים לרך הנולד, המשדרים את המסר המוכר - חדר ילדים מסודר באהבה כהבטחה לעתיד מתוק. ואולם, מיד במבט השני, ניתן להבחין כי מסר אחר עולה מעבר לקסם האסתטיקה והיופי של החדר: הריהוט הילדי -  לול, מיטה וכיסא תינוק -  עשויים ברזל שחור ובעלי קצוות מחודדים כפגיון.  גם פיג'מת הילדים העליזה והצבעונית מתגלה לנו במבט מקרוב כפחות עליזה: הדוגמה המודפסת עליה חושפת עולם של דימויים מוסווים ואלימים - אבא מצליף בחגורה על ישבנו החשוף של הילד - דימוי זה הופך ל pattern (דגם) החוזר ונשנה ומקשט את הפיג'מה (הדפס משי בטכניקה ייחודית שיצר למטרה זו). כך, בתהליך של  אסתטיזציה, גיא יוצר בפנינו הלם ויזואלי. האלימות בילדים כחלק אינטגרלי מהחיים היפים שלנו, החלק שאנו מבקשים להסוות.

התינוק של בתיה מלכא עשוי קרמיקה לבנה בעלת גימור מבריק. על צווארו מחוברת שלשלת כבדה דמוית ברזל, שבסופה "כדור אסירים". על הכדור מוטבעים הדפסים קטנים וצבעונים עליהם נכתב: little boy Daddy's באמצעות פונט עליז. דימוי התינוק הינו מוטיב מזוהה בעבודותיה של בתיה ומשמש לביטוי פחדים ומצוקות. החומר הקרמי משרת את תחושת הכבדות ואילו הלובן והברק של העבודה מעצימים תחושת קיפאון. כך, גם בתערוכה זו, התינוק אינו משאיר את הצופה אדיש. העבודה כולה משקפת עצב ואלימות: המבע של התינוק, ידיו המושטות קדימה לבקשת עזרה וכן השלשלאות העוטפות אותו באופן משתק וחונק, המחוברות לכדור אסירים, שמעצים את תחושת הקיבעון וחוסר יכולת תזוזה. הכדור מעוטר בהדפסים עליהם נכתב: "ילד קטן של אבא". זהו משפט שכיח, תמים לכאורה, הנאמר כמחמאה, עידוד או פרגון, אלא שבהתייחסות לעבודה זו המשפט מקבל משמעות אחרת, הרומזת על "משחק אסור".          

 האמנית הסינית סיליה קא טונג (Silia Ka Tung) מציגה בובות בד זעירות, תפורות בחוטים צבעונים בשילוב פייטים וחרוזים. הבובות בתערוכה, כאובייקטים של פיסול רך, הן צבעוניות וזוהרות כממתק, כאוצר, ויחד עם זאת, הן חסרות פנים, סתומות עין וללא חיוך, מוצגות בפיסוק רגליים, ולחלקן הווגינה בולטת החוצה. הבובות מייצגות, מחד, בובת משחק רכה, נעימה ומרהיבה ומאידך, הן נוגעות בסוד מסתורי ואלים. הבובות נוצרו בעבודת יד עמלנית, בהשראה ובהרחבת דגם של בובה סינית מסורתית, הנוצרת במלאכת יד נשית של חיתוכי נייר ותפירה סיזיפית (הבובות, על פי התרבות הסינית, נוצרו באזורים שונים בסין והן ניחנו בכוח מאגי). מלאכת היד, פעולת הרקמה המסורתית, משתדרגת לזווית אישית, בה מטביעה קא טונג את חותמה, ביצירה עכשווית לישן ולמוכר. באמצעות הבובות היא מאפשרת העלאת שאלות והעברת מסר חברתי.                                                                                                                   

 שרון רשב"ם פרופ מבקשת לבטא בעבודתה מסר של "ניסוי מעבדה". היא מציגה שולחן שעליו מונחות צלחות פטרי ובתוכן מגזרות נייר – דמויי תינוקות. התינוקות שכובים בתנוחות שונות והם בעלי כתמיות צבעונית שונה על מנת להדגיש את הקוד הגנטי האישי השונה של כל אחד ואחת – יחד עם זאת התנכרותם של הורים ואלימות המתרחשת בתינוקות קיימת בחברה בשכבות שונות ללא הבדלים סוציו-אקונומיים וללא הבדלי גזע ומין. ובכך נוצרת "האחדה" מסוימת של אותם תינוקות פגועים ומנוכרים, ההופכת אותם לפס ייצור, מושתק ומשתק. "רציתי להמחיש את התחושה של ניסוי מדעי - גידול ילד, ללא מגע הורי חם" - (שרון רשב"ם פרופ).  

 ערן דוד בדינרי- מוזיקאי וסופר, חווה התעללות בילדותו –בעבודת סאונד – "פעם אחת לא מזמן"-  (מילים, לחן, שירה, גיטרות, קלידים– ע',ד' בדינרי). ומקבץ משיריה של שז, מוצג מתוך ספר השירים הראשון שלה "ריקוד המשוגעת".

התערוכה מוקדשת לכל הילדים שהיו והינם, וקיוו ועודם מקווים לבית חם.

נורית טל-טנא - אוצרת

[i]"גם בעולם האמנות, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה"- גליה יהב, מוסף "גלריה" עיתון "הארץ", מתוך האתר של העיתון: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.2229057 תאריך כניסה:28.01.2014 .טולסטוי פותח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה"- ויקיפדיה.

[ii]מתוך האתר electronic arts intermix  http://www.eai.org/title.htm?id=1297 תאריך כניסה: 26.3.2014