חרדתו של המלך סלומון / המכון הצרפתי ע"ש רומן גארי

אילן איטח – ציורים

על פי ספרו של רומן גארי – חרדתו של המלך סלומון

זמן ממושך אני מתבוננת בציורים של אילן איטח – מעין תצלומי בזק פואטיים העוסקים באדם בתוך סיטואציה -  כאילו איני מכירה את ספרו של גארי (אם כי אני מכירה אותו הכר היטב). הגיבור, כך אקרא לו, מצוי תמיד בפעולה כלשהי, או אולי נכון יותר לומר - בהתכוונות כלפי משהו או מישהו. 

פעולות הגיבור עלומות ולא בהכרח מובנות. למי נועדו הפרחים האדומים? מה פשר השיחה בין הגיבור לבן שיחו בבית הקפה? מדוע הצער בינו  לבין האישה? אך נדמה שמחוותיו של הגיבור מלאות כוונה, ניתן אף לומר תקווה: תקווה לקשר, לפיוס, לבירור או לתשובה.

מחוות הגיבור מקבלות עוצמת יתר לנוכח הסביבה בה הוא נטוע, סביבה שנראית מאיימת בריקות שלה. בעולם מנוכר שכזה, מחוות אלה הן המוצא היחיד, התקווה האחרונה, קרן אור פתאומית מול הכאב, ההרס, הבדידות והמוות.  בין אם יצליח בפעלו או לא, עצם המחווה הנובעת ממנו החוצה היא חתירה מתמדת לישועה, קטנה ורגעית ככל שתהיה.

בכך, ציוריו של איטח נוגעים במשמעות העמוקה של דמותו של המלך סלומון, ובעצם במהות הספר כולו – ההתכוונות הבהולה, ההכרחית והאוהבת של גיבורי הסיפור זה אל זה, אל החיים ותהפוכותיהם, בחיפוש אחר מימוש אנושיותם. הדבר מתאפשר רק דרך מפגש עמוק ואמיתי ביניהם. 

גיבורי ספרו של גארי והדמויות בציורים מהדהדים עם הדמויות המציאותיות של אילן איטח ומורו-ידידו איבן שוובל. אמן צעיר פוגש אמן זקן באופן אקראי וגורלי. כמו סלומון, שוובל מוצא את עצמו באיטח. הוא רואה בו את השתקפות עצמו  הצעיר, הראשוני, האבוד מעט, הכמה למימוש ולאהבה - את שוובל של לפני שנים רבות כל כך. וממש כמו ז'אן, איטח פוגש את מי שפותח בפניו שער אל התנסות ומשמעות חיים חדשה.  המפגש הגורלי מוליד חברות עמוקה וארוכת שנים בין איטח ושוובל שסובבת לא רק את האמנות, כי אם את האהבה והיין, החיים והמוות.  שוובל נהג להתייחס למעשה הציור כמחווה של אדם טובע המנופף בזרועותיו כדי להוושע.  וכך סלומון,  כך ז'אן, וכך -  גם איטח.