צבעי זיכרונות תערוכת יחיד של האמנית בלה ליפשיץ / בית רובינשטיין

בלה ליפשיץ נולדה ברוסיה, בחצי-האי קמצ'טקה שבמזרח הרחוק – רחוק מאוד מהמזרח התיכון. בגיל מוקדם משפחתה עברה לעיר לנינגרד (סנט-פטרבורג).  שם גם  סיימה את לימודיה כמהנדסת חשמל ועלתה ארצה בתחילת שנת 1990.

למרות קשיי קליטה היא התאקלמה יפה בחברה אך התקשתה למצוא עבודה במקצוע. היא פנתה ללימודי הגרפיקה ושנים רבות עבדה בגרפיקה ממוחשבת.

"כיצד הגעת לציור"?

"כשעלינו ארצה קיבלנו אחרי  זמן מה את כל הארגזים שלנו מרוסיה.  בין יתר הדברים  מצאתי חומרים המיועדים לציור שלא ראיתי קודם ולא ידעתי כי קיימים. צבעי מים ואקריל , מכחולים וכדו'. הנחתי אותם בארון. לימים, כשלמדתי ציור הבאתי לשיעור הראשון את צבעי המים והתברר שאלה הצבעים הטובים ביותר שקיימים. עבורי - זה קטע מיסטי. כנראה שנועדתי לצייר."

לימים מצאה את עצמה בשערי הקתדרה העממית בראשל"צ. היא התקבלה לקבוצת אמנים שציירו כל ימיהם והתחום לא היה זר להם כמוה. אנשים אינטליגנטים, נהדרים, מוכשרים ופתוחים. ושוב מוצאת בלה את עצמה בעולם חדש, אמנם נפלא אך מורכב. עם התחלה חדשה ולא פשוטה. בלה למדה שם בהדרכתה של המורה והאמנית לאה טופר. הכירה  חומרים, טכניקות ושפה מקצועית חדשה. היא שקדה וכיוונה גבוה בנחישות רבה עד שמצאה את עצמה בתחום ואף בנתה טביעת אצבע אמנותית של עצמה.

האמנית בלה ליפשיץ חלמה  לעצב נעליים. כשניגשה לאוניברסיטה ברוסיה למגמת "עיצוב נעליים"  סרבו לקבלה כשראו שהיא יהודיה. לכן פנתה להנדסת חשמל וסיימה תואר כמהנדסת.

אך היא לא שכחה את  הנעליים. רבים ממשפחתה ברוסיה הלבנה ניספו בשואה והיא החליטה לקחת את סימבול הנעליים מהמחנות וציירה נעלים בכל מיני צורות.

"בתערוכה מוצגים ציורים עם דלתות ומנעולים".

"אמי חלתה והייתה סגורה נפשית. חשתי חנוקה, ללא דרך מילוט. כשהבנתי שצריך לצאת מההסגר ומשהו מתוכי חייב להשתחרר, מצאתי את עצמי מציירת דלתות. גם מדרגות. ניסיתי להביע את הרצון העז לחפש לי דרך החוצה  לעולם שפוי , טוב ושמח - תוך מתן דגש וביטוי רגשי לחוויות היום יום  במגמה לחפש דרכים חלופיות, לשמור על אופטימיות ולפתוח  צוהר לעולם השפוי."

"והדלעת? שאת מרבה לצייר..."

"אחרי שיצאתי מהסבל הבנתי שהחיים יותר שלמים, עגולים ושמחים אז גם הצבע השתנה. בחרתי בדלעת כי זה סמל של חיים. העברה לשלב ריפוי, לחיים שמחים וצבעונים יותר מתבטאת בשלמות של דלעת – ירק שצבעו, גודלו, צורתו מסמלים פוריות, אור וחום.

קיימת איזושהי אגדה קלטית עתיקה המספרת אודות הדלעת - שבליל כל הקדושים הנערך ב-31 לאוקטובר, שמסמן את סופה של השנה הקלטית העתיקה, מציבים נרות בדלעת, מניחים על אדן החלון או המרפסת כדי לקבל בברכה רוחות של אבות קדמונים וכדי למנוע את כניסתן של רוחות רעות ונשמה."

האמנית בלה ליפשיץ חברה באגודת הציירים והפסלים - חולון וחברה בעמותת הציירים והפסלים - ראשל''צ, השתתפה בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד בארץ ובחו"ל, ביניהן:

תערוכות יחיד

שנת 2014 - "צבעי זיכרונות" בגלריית בית רובינשטיין. אוצרת: לורי פשניצה.

שנת 2008 - "צליל וצבע" בתיאטרון החאן, אשקלון שם האוצר: חנה רביב.

שנת 2007 - "מכחול צהוב" בניין עיריית ראשון לציון . אוצרת: אפי גן.

שנת 2003  -  "עידן חדש- יציאה לחיים" בביתן האמנים ראשון לציון. אוצרת:

                     לאה טופר.

שנת 2001  - פסטיבל האמנים בעיר מינסטר, גרמניה. בחסות עיריית ראשון לציון.

תערוכות קבוצתיות

שנת 2014 - "מרחב מחוץ לקופסא" גלריית בית רובינשטיין. אוצרת: לורי פשניצה

שנת 2013  - "כיסא הוא משל מבחינתי", גלריה עיריית ראשון לציון. אוצרת: אפי גן

 שנת 2013 - "נקודת מבט אישית" , המשכן לאמנויות הבמה. אוצרת:  רוני עוז.

שנת 2013   - "געגוע לחיבוק", מתחם התחנה ביפו. בחסות ארגון "משפחה אחת" למען נפגעי טרור ומשפחותיהם

שנת 2013  - "ביום קיץ חם" , אגודת הציירים והפסלים של חולון בהיכל התרבות

                    ע"ש מאיר ניצן בראשון לציון.  אוצרת:  ז'קלין קוז'נסקי .

שנת 2008 - תערוכת הפעמונים לכבוד 60 שנה למדינת ישראל, בראשון לציון. פעמון מצויר בידי האמנית - מוצג באופן קבוע  ב"חי-כיף" גן החיות של  ראשל"צ.

משתתפת קבועה במשך שנים בתערוכות למען המאבק באלימות כלפי נשים בכל רחבי הארץ.

האמנית בלה ליפשיץ, דמות כריזמטית בלי שום מאמץ להיות כזו.  גועשת מבפנים ועם זאת - רכה כל כך בתנועות ובמשיכות המכחול המפותלות שלה. היא נושאת אותנו בכישרון רב בין דלתות מסתובבות המקבילות בחייה - במגרש המשחקים של נפשה.

לורי פשניצה אוצרת התערוכה