מיהי גיבורה? / בית האמנים מודיעין-מכבים-רעות

"איזהו גיבור הכובש את יצרו, שנאמר 'טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלכד עיר' "  (אבות פרק ד) 

יצירות המתארות גבורה וגבורה נשית בפרט מופיעות בתרבויות עתיקות ובמסורת היהודית. בסיפור המקראי נשים מופיעות בתפקידי משנה אך כגיבורות מבחינה אישית וכמובילות שינוי בעלילה. הטקסטים שברובם נכתבו, נערכו ונשמרו בקאנון על ידי גברים, משמשים עדיין מקור להזדהות או בחינה ביקורתית מול  מציאות בת זמננו.

אמניות ואמנים הוזמנו להציג עבודות המנסות לתת תשובה לשאלה מהי גבורה בכלל וגבורה נשית בפרט.

אוסף העבודות שהתגבש מייצג את ראיית הגבורה הנשית בהופעותיה השונות בתקופה הנוכחית.

 יוכי נגב מציגה עבודה בשם "אנוכי רוזי" בה היא מצולמת ככפילה של ארבע גיבורות איתן היא מזדהה.

"רוזלינד פרנקלין, 1920-1958, פורצת דרך בחקר מבנה ה- .D.N.A  שלא הוזכרה בהענקת פרס נובל בנושא, זכתה להכרה רק לאחר שנים רבות.  רוזה לוכסמבורג, 1871-1919, מהפכנית סוציאל– דמוקרטית ששילמה בחייה. רוזה פארקס, 1913-2005, אפרו אמריקאית מאלבמה, שמעצרה גרר מחאת-המונים  שהביאה לביטול ההפרדה הגזעית בארצות-הברית. ורוזה מרציפן, גיבורת 'האיש הקטן' מאת אריך קסטנר".

יהודה לוי- אלדמע מציג כדבריו: "עבודה מתוך סידרת עבודות שנעשתה בעקבות ספרה של לאה גולדברג "מכתבים מנסיעה מדומה". הספר מורכב משישה-עשר מכתבים שפורסמו בחייה ושני מכתבים נוספים שאותם היא גנזה ופורסמו רק לאחר מותה. הציור מתייחס לאחד המכתבים הגנוזים בו נאמר:

"נדמה, שאני גבוהה מאוד הבוקר ושערותי החלקות והכהות חולמות הפעם את דמותי. בעצם, אני רואה את עצמי עכשיו מרחוק: ממרחק רב ואגדי – אני שחורה, חיוורת וגבוהה על מצע הזהב של בוקר – כמו תמונה מימי הביניים".  דימוי עצמי זה לא תאם את מציאות חייה. במשך שנים רבות הרגישה לאה גולדברג דחויה מצד הממסד האמנותי. היא זכתה להכרה ולמקומה הראוי כאחת מגדולות המשוררים העבריים רק לאחר מותה."

סנדרה ויינרב מציגה את העבודה "העם, דורש, צדק חברתי!". העבודה משמרת אופי של כרזה: בצבעים עזים ועם טקסט מתאים, היא טוענת לרלוונטיות והמשכיות של המחאה שהתחילה בקיץ 2011. לדברי ויינרב, דפני ליף היא גיבורת המחאה ששילמה מחיר אישי, והיא עוטרה בזר דפנה כגיבורה היסטורית.

איילת עמית, בעצמה גיבורה מקומית חברתית ופוליטית, מציגה עבודה בשם "נכתוב לך באותיות של זהב על הקבר" כדבריה: "גיבורה היא בעיני כל אישה באשר היא. להיות אישה פירושו תמרון אינסופי בין עולמות, מטלות ודרישות אינסופיות, פעולה שחלקה מתוך חובת עשיית כל מה שנראה שמצופה, או מחוייב ממנה, וחלקה במסירות נפש, מבלי לחוש בהוקרה על כך בחיי היום יום. ההכרה בגבורה, הפיכתה לדמות מיתית במשפחה או בחברה, תבוא לאחר מותה והיא מודעת לזה. אז, כמאמר ה'פולניות', היא 'נחה כבר בקבר', וכותבים לה על המצבה 'באותיות של זהב' בהערכה ובתודה על כל שעשתה."

דבי זימלמן ורוני אדר מציגות חיילות - בנות/ נשים צעירות כלוחמות. זימלמן, צלמת ותיקה, מציגה עבודה בשם "גיבורים שלי". הסימטריה המושלמת, ההעמדה האנכית של המצולמות מול קווי האופק, השמים העננים והאדמה האופקיים, על רקע זחל"מ פרוש דלתות, יוצרים תמונה הירואית המתאימה כביכול לכותרת. שתי החיילות נראות מוכנות היטב לצילום. מדיהן המאובקים, הנשק שעליהן מוסתר ברובו ואינו מאיים. הן נראות נינוחות ועדינות מול המכונה הצבאית שבגבן ואולי דוקא כאן הרמז לגבורתן.

אדר, אמנית צעירה, מציגה סדרת תמונות מתקופת שרותה הצבאי. לעומת צילומה של זימלמן, כאן הבנות 'נתפשות' כביכול לא מוכנות לצילום, ומתגלה ביתר שאת הפער בין התפקיד ותנאי השדה לבין הרכות והאנושיות שנשמרת.

אורית וינברג מציגה "אחת שהיא שניים" - פסל עשוי ברזל בשיטת נפחות ברזל בשילוב עץ. הבסיס עשוי מתכת ועליו גוש עץ מאסיבי מחושק בברזל. על גוש העץ מונחת עבודת ברזל ספק דמות, או שתי דמויות  או כלי עבודה מכופף. כותבת האמנית  "העבודה מגיעה מהרקע הפרטי שלי... אמא עם תפקיד של אמא ואבא...אילוצי חיים."

אילנה זינגר מציגה שני הדפסים של שתי דמויות או דמות אחת בתקופות חיים שונות: דמות האחת 'סובלת' והשניה 'מתגברת'. העבודות נעשו בהשראת אדוארד מונק. זיגר כותבת:

"הניצחון קמעא  שארית הזוהר כבר לא מנצנץ. צביונה של הגיבורה מעורער, מבטה עלום, שפתיה מודאגות וידיה כבולות. מה שמו של הניצחון הנולד מכאב? עדיין התלאות נוקבות והניצחון אינו תרועה."

אלינה שמוקלר מציגה ציור בשם "חבר" (לאלף דרקון).  הדימוי מתאר את דרכה להתגבר על הפחד מהבלתי מוכר על ידי התיידדות עמו. בציור מתוארת דמות נשית אסיאתית, לידה מרחף דרקון. נראה כי מתקיים דיאלוג בין שתי הדמויות. שמוקלר הופכת את הדרקון לחבר כלשונה: "לעתים אנו מפחדים מדבר מה לא מוכר, הופכים דרקון למפלצת מחוסר מידע אודותיו."

מירב שטרק מציגה עבודה בשם "נשות הכותל". צילום בעיבוד ממוחשב. רוב התמונה 'חשוכה'  כרמז לתקופות חשוכות. בתחתית העבודה טקסט המצטט התקפות מילוליות שספגו נשות הכותל מצד נשים וגברים המתנגדים לדרכן. שטרק לוקחת אחריות, מצלמת ומציגה תוך חשיפת מחדלים בחברה הישראלית כמו פגיעה בטבע ונוף, הזנחה במרחב הציבורי, השחתה של רכוש הציבורי ואלימות בין אישית.

חוה ראוכר מציגה עבודה בשם "זינה וסופרמן " בהשפעת צייר נערות השער והפלייבוי אלברטו וורגס. חוה כותבת: "אני מאד אוהבת את העבודות של וורגס. אפשר לטעון כנגדן שיש בהן בהן החפצה של הגוף הנשי ושל דמות האשה, והפיכתן לסמל סקס שטוח. מאידך צריך לזכור שהן נעשו בשנות הארבעים והחמישים של  עקרת הבית המאושרת ליד הכיריים. הן שימשו לי השראה לסדרת העבודות  'נערות וורגס – 40 שנה אחרי' שנעשו בין השנים 1997 ל-2003." ראוכר על העבודה: "הדפס דיגיטלי של דמות אשה מתוך ציור שמן שצוייר מתוך התבוננות באשה שישבה לפני בסטודיו, הדמות הוכפלה לשלוש דמויות על רקע דמותו המטושטשת של סופרמן, גם הוא גיבור תרבות ותיק משנות החמישים של המאה הקודמת. יש כאן בהחלט הערה פמיניסטית, על סטריאוטיפים של דימויי גוף אידיאליים, על הפולחן שנוצר מסביב לדימויים האלו וחוסר היכולת להתמודד עם מראה הגוף המזדקן."

דניאלה קונטיני מציגה עבודת וידאו ותמונות סטילס באמצעותם היא  מעבירה את סיפורה של ה., אישה צעירה מוכשרת ונאה ,ערביה מכפר טייבה. ה. נקרעת בין המחוייבות שלה למשפחתה ולמקום הולדתה ומסורתה, לבין משיכתה לאורח חיים מודרני וחופשי אותו היא מממשת בכפר סבא העיר הסמוכה. ה. מפחדת להיחשף ומתגברת כדי להיות נאמנה לרצונותיה ואולי אף להוביל לשינוי בחברה. קונטיני עקבה, ליוותה ותיעדה את ה. במשך שנתיים, תוך כדי התחשבות, כיבוד והזדהות עמוקה.

ורד נבון מציגה סידרת צילומים מהעבר אותם ביצעה בני-יורק, הגיבורות בסידרה זו הן מי שורד זיהתה כנשים קשות יום. כל אימג' הוא מעין מפתח להתחלת סיפור. האמנית, ששהתה באותה תקופה בעיר זרה כשהיא חיה על תקציב זעום, יצרה סוג של הזדהות ואמפטיה עם הדמויות המצולמות. תכונה זו נשמרת אצל נבון גם בעבודותיה מהתקופה האחרונה, ומאפשרת לה להוביל כיוון אמנותי עם מגמות לשינוי חברתי, הכרה וכיבוד הזולת.

חנה גולדברג מציגה  פורטרט עצמי הירואי המשקף אירוניה וביקורת נוקבת מול המציאות. לאורך תקופה ארוכה גולדברג הציגה תערוכות בעלות מסר פולמוסי. עבודותיה מתחו ביקורת בלתי מתפשרת בנושאים טעונים כמו מעמד האשה הדתית בקהילה האורתודוכסית, ביקורת חברתית ותרבותית על הסביבה הפיזית שבה אנו חיים, התבוננות על חיי האישה במושגי החפצה. בגבורה העמידה תערוכה בנושא  "הסתר פנים" דיוקנים של ניצולי שואה. (בית האמנים ירושלים 2012) לקראת התערוכה, במהלכה ואחריה, קיימה שיחות עם ניצולים ועם גרמנים מאותה תקופה.

מרים דראט מציגה שתי עבודות: בsweet dreams" ", תמונת השער, דיוקן ראש של בתה גלוחת שיער. העבודה השניה היא דיוקן עצמי בה נראית האמנית יושבת בבגד תחתון, מישירה מבט מול עצמה ומול הצופה. שתי העבודות נעשו בתקופה של הכרעות משמעותיות שקבלה דראט. היא גילתה את האומץ לראות את הקושי ולתעל אותו ליצירה גלויה.

חוה זילברשטיין עוסקת בהדפסים העשויים בטכניקות שונות של תחריט. המוטיב החוזר ביצירותיה הן דמויות נשיות. נראה שהמחשבה על נשיות הוא הכח המניע את היצירה שלה. הדמויות נראות בתנועה או בפירוק. האשה בעולמה המצוייר של זילברשטיין מתאמנת, רוקדת, משתכללת, נלחמת- שורדת. חוה מדברת על כח, דרמה, סערה, אותם היא מתרגמת לחריטה בפלטות.  

מיכל רויטבורד בכר מציגה תמונה מרגעי חוזק משפחתיים. בעבודתה  אח צעיר מחבק מאחור את אחיו. האחים שקועים כל אחד בעולמו אך בה בעת נמצאים יחדיו. האמנית מעלה על נס את היחידה המשפחתית כגיבורה בסיפור חייה בעזרתה היא יכולה לתעד רגעי קושי מלאי חסד ואף להציגם.

רורי אלוייס עוסקת בסוגיית טישטוש הגבולות בין מציאות לדמיון, ברצון למפגש עם הזולת והקושי שבבדידות הבלתי נמנעת, התגברות על הפחד מהמוות או השלמה עמו. בציור  "ספסלים תמיד ירוקים" מתוארת אישה יושבת על ספסל ציבורי בודדה, דוממת, מוקפת פחדים פרי דמיונה. בתמונה אחרת - אחרונת משחקות הברידג' משחקת בקלפים לבדה על קברה של חברתה.

שרה מרקוסון רואה את ההישרדות בחיי היום יום כגבורה ובפרט את ההישרדות הנשית. היא מציגה 24 דמויות של רקדניות עשויות חוט ברזל. כל הרקדניות מבצעות תנועת ריקוד קלאסית. כולן על "קצות האצבעות" כל אחת קשורה למסגרת אחידה וקשיחה שלא ניתנת לשינוי...

הפרשנויות העכשוויות לגבורה כפי שמשתקפות בתערוכה זו מעלות על נס את ההתמודדות האישית עם מציאות בעייתית הדורשת אורך רוח והתמדה בחתירה להגשמה עצמית ערכית. ראיה זו מהווה למעשה נדבך נוסף לפרשנות חז"ל שבתחילת הדברים.