לעינייך בלבד / גלריה 142

בתערוכה הקבוצתית "לעינייך בלבד" האומניות עוסקות בדיוקנאות גברים על היבטיהם השונים. דיוקן האחר, הדיוקן העצמי, הדיוקן הקבוצתי ובהשתקפות שלהן אל מול דיוקנאות אלו. בעזרת צילום, בציור שמן, פסטל או עיפרון צבעוני ואף בטכניקה מעורבת כל אחת מהיוצרות מציעה התייחסות שונה במגע הפיזי או האישי בדיוקן הגבר ובדמותו ובהשלכות חברתיות רחבות יותר.
העיסוק בדמות הגבר מנקודות מבט שונות שבאות מאופקים שונים הוא נושא מסקרן ומרתק. בלא כל שיח ורק מתוך "התבוננות מן הצד", אפשר לגלות מגוון עולמות, דעות ומחשבות שעולות מתוך תווי הפנים שבדיוקן. אולי גם יתאפשר דרך היצירות להגיע אל תוך נבכי נשמתו של הגבר והיוצרת אותו. בעזרת הרישום והציור של תווי הפנים ומגוון הטכניקות והעבודות שבתערוכה נוצרת הבעת סיטואציה חדשה בה אפשר לדמיין מה חושבים על הגבר, כיצד הוא ניתפס בעיני החברה ואולי גם מה הגבר עצמו חושב, מרגיש וחווה כאילו ואנו מכירות אותו.
 

"לעינייך בלבד" הוא מכלול מאפיינים של דמויות נשיות (Femme fatale)" מוטיב "הפאם פאטאל בספרות, בקולנוע ובמיתולוגיה. המאפיין המובהק של דמות הפאם פאטאל הוא נטייתה של האישה לנצל לרעה את עוצמתה המינית כדי להפיל ברשת את הגיבור חסר האונים. ולדמותה יש גם דמות גברית תואמת, אולי כמו דמותו של הית'קליף מהספר 'אנקת גבהים'.

החל מהמאה ה-19 תנועות השחרור שנלחמו להכרה ולשוויון זכויות, הביאו להתפוררות העולם בתמונתו הקודמת ולהכרה בקיומם של "אחרים" ו"שונים". בתחילה הייתה זו מהפיכת המעמדות, בעקבותיה ארגוני הנשים יחד עם הפאם פאטאל המודרני העכשווי שבאמנות ובכתיבה.
 

דיוקנאות הגברים שנוצרו בעבודות המוצגות בשני החללים ארוכי המסדרונות, המזכירים בדמיון מסויים חללים של אחוזות ו''חווילות'' מימים עברו אינן מאצ'ואיסטיות או מושא תאווה לעיניים. הן אינן נושאות את מסורת הדיוקן הקלאסית. היצירות כמו אובייקטים דוממים בתוך הטבע. דיוקן פני גבר ולצידו עוד דיוקן המזכיר פנים גבריות או סמל גברי אחר; מהורהרות וחושבות; חרושות קמטים ובוגרות; צעירות ורעננות; בוכות וקודרות. והאיברים לבושי כסות או עירומים או מסתתרים אחר סמליות פרטנית-אישית או חברתית. כולן יחד יוצרות אסתטיקה אנושית ונופית מעודנת, כאשר כל אמנית מנסה להגיע אל הפנים, הגלוי והנסתר שבדמותו של הגבר ובכך משלימה אולי את השינוי שהחל במאה הקודמת ואף לפני כן. התערוכה מעמתת את הדיוקן במתכונתו הישנה המתנשאת אל מול הדיוקן נושא המסרים העכשוויים.
 

היוצרות שמכירות את הדמויות שהן יוצרות המוצגות בתערוכה או את דמותו האלגורית של הגבר המטופל ביצירתן קשורות לעבודה ואל הסמליות העולה בקשר עמוק ומזדהה. אין הדיוקנאות דמויות גבריות שטוחות על מצע של קנבס, נייר או עץ אלא דמויות חיות שלשבריר שנייה הוקפאו על-ידי האומניות ברגע של אינטימיות ושל לבד, ברגע של חולשה ומבוכה או ברגע אחר של התרוממות רוח. הן התמסרו לידיה של היוצרת בלב שלם ומתוך אמונה. הנושא הצבע והטכניקה של העבודות מעבירים את מסר החוויה הוויזואלית בעזרת ידי האמנית וכך מתקבל ביטוי אישי יצירתי למה שהאמנית-האישה רואה ומרגישה. היא מפרשת בזהירות ובכנות את התחושות שהועברו אליה ברגע אינטימי זה, ויוצרת את המסר המתאים.
 

היצירות כאילו ומשוחחות זו עם זו ויוצרות השתקפות פנימית שלהן ושל יוצריהן. תווי הפנים והארשת מראים את פני האדם על שנותיו. כאילו ואנו הולכים ברחוב ופוגשים באותם הגברים צעירים ומבוגרים כאחד. שהשנים נחרטו על פניהם. הזמן לא עמד מלכת כפי שהם היו מטופלים בעבר כקפואים ומוצגים כדוממים. לכל אחד מהדיוקנאות העכשוויים בחלל יש מחשבות ודעות. מהחריטות על פניהם ומבחירת החמרים המוחדרים ללב היצירות אפשר לחוש או לחשוב מה עבר עליהם ועל האמנית הנשית שיצרה אותם מה המסר שהועבר דרכם ומה עובר עליהם ברגע זה. הם חשופים חשופים ומספרים את סיפורם האישי ואת נקודת מבטה של היוצר. הם כבר לא לבד.

כאשר הדמיון נישא מהאובייקט המצוייר- הגבר אל האומנית -האשה, תווי הפנים אינן נעות. בעזרת עיני המתבונן או המתבוננת נוצר דיאלוג בין היוצרת, האובייקט – הגבר והמוצע. כאשר המוצע הוא אינו בהכרח התוצר הסופי אלא הוא סיפור ויזואלי שמסופר. האם הסיפור סובייקטיבי? האם הוא אובייקטיבי? האם נוצרת הזדהות? האם הויזואליה הסיפורית ציורית היא סיפורה האישי של האומנית? האם אלו הם רגשותיה? האם היא מציירת דמות חדשה? האם נוצרת אמירה? מסר חברתי? כיצד מתקבלת על ידי כל אחד ואחת הטיפול הנשי והחברתי בדמות הגבר.
''לעינייך בלבד'', היא כוריאוגרפיה של מחשבות ודעות שעל פיהם כל מבקר ומבקרת בתערוכה יכולים לחבר "ריקוד מחשבתי" מנקודות מבט עיניהם בלבד.

מציגות: יפעת אלוק, איילת ברמן, מיכל ויטלס, דניאלה וכסלר, סילווה זלמנסון, תאיר חטרון פרנס, דבורה חמווי מור, טלי טילר, סיגל כנפו, יעל כפרי, אילת כץ, אלה כהן ונסובר, אתי יעקבי, יעל ליפטון, נגה מלאכי, דנה נחמד, ישראל נח סאוור, רונה פרלמן, שני פשוצקי, אירית קלכמן, רחלי רוגל, רחל רמות, ג'ני רפלסון, דליה שגב, בת חן שניר. 
אוצרים: מוטי הררי, סימה שחר