רונית יניצקי – 'מדמואזל' / גלריית הסטודיו של האמנית, קיבוץ גבעת השלושה

"בסדרת עבודותיה החדשות מציעה רונית יניצקי נקודת מבט חדשה על המושג אחווה - במקרה הזה אחווה נשית. בעוד ההיסטוריה המקפחת לרוב מושג זה, ועוסקת  במושגי האחווה הגברית ובהסתכלות חד צדדית  ומפלה על חברות ויחסים בין נשים, מתארת יניצקי בעבודותיה את השקפת עולמה על יחסים אלה: תוססים, מלאי חיים ותשוקה". כותבת טלי אמיתי טביב, על עבודותיה.

בעבודותיה החדשות משתמשת יניצקי בתצלומים ישנים של נשים שצולמו על ידי גברים, לעיתים בתנוחות ארוטיות, על מנת לעורר גברים אחרים. סביבן היא בונה, על ידי שימוש בתצורות המייצגות בדרך כלל  את העמלנות הנשית, מעין חומת הגנה: איסוף והדבקה של חמרים שונים, חזרה אין סופית של דפוסי צבע, קישוטים החוזרים על עצמם בקצב אחיד ויצירת משטחים בעלי מוטיבים עיטוריים. בכך משנה יניצקי לחלוטין את ייעודם המקורי של התצלומים ומעניקה להם סביבה נשית, תומכת ומעצימה שאינה מפרידה בין ארוטיקה לחברות. הניגודיות שבין הדימוי המונוכרומאטי לצבעוניות שמסביבן הופכת את פעולת הניצול והדיכוי לחוויה מתקנת ומעשירה.

הצילומים אותם בחרה יניצקי כנושא לעבודתה נאספו על ידה מן האינטרנט. מדובר בצילומים שצולמו בתחילת המאה ה-20 על ידי צלמים שונים, כשמטרתם הייתה להגחיך את מושאות הצילום ולשימן ללעג. בדרך הטיפול שלה מעניקה יניצקי "תיקון" לאותן נשים, כאשר היא "שותלת" אותן בנוף אוהד, צבעוני ושמח ומשווה להן מראה עליז וצוהל. בכך היא מעניקה להן לגיטימציה, לדבריה.

זוהי תערוכת היחיד העשירית של רונית יניצקי. כמו כן השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות במיזמים פמיניסטים בארץ ובארצות הברית.

רונית יניצקי, נולדה בקיבוץ גן שמואל. בגיל 5 עברה עם משפחתה לאיטליה, שם התחנכה בגן קתולי ולאחר מכן בבית ספר יהודי. כשהייתה בת 8 חזרה לארץ, החלה לשחק כדורסל, ובמשך 20 שנה שיחקה בליגת העל ובנבחרות ישראל לנערות ולנשים.

ב-1985, החלה לעסוק בתפקידי הפקה שונים במופעי מוסיקה ושירה ישראלית. היא עיצבה והפעילה את התאורה בהצגה "מה אתה זוכר יונתן" בפסטיבל עכו ואת המופע של קורין אלאל, במועדון המילקיווי באמסטרדם. לאחר מכן הפיקה ערבי רוק שחשפו להקות רוק צעירות, וכן מופעים שונים בהשתתפות: ערן צור, ענבל פרלמוטר, קורין אלאל, לאה שבת, דודי לוי, מירה עוואד ואחרים. כמו כן ניהלה את המופעים של גלי עטרי, ריקי גל, רונית שחר ולאה שבת, לה שימשה גם מנהלת אישית.

ב-2003, עברו יניצקי ובת זוגה לחיים - ד"ר אסנת רזיאל (רופאה, מומחית בעלת שם לקיצורי קיבה)  למיניאפוליס, מינסוטה, שם התפנתה לראשונה לעסוק באמנות. יניצקי לא רכשה מעולם השכלה אמנותית מסודרת, היא יוצרת אינטואיטיבית, אוטודידקטית במהותה. את תערוכתה הראשונה הציגה במיניאפוליס, לאחר שנה ששהתה שם. במהלך שהותה במקום הציגה 6 תערוכות נוספות.  זמן קצר זמן קצר לאחר שובה ארצה הציגה יניצקי את תערוכתה הראשונה בישראל, "שלום כיתה א'". זוהי תערוכתה הרביעית בסטודיו שלה בקיבוץ גבעת השלושה. קדמו לה: 'מגרות מגרות' (2009), 'הרמוניה' (2010) 'שיגעון גדלות' (2012).