חלומות טרפנטין / פינברג פרוג'קטס | גלריה לאמנות עכשווית

דיאלוג עם אולף קונמן – אמן הגלריה, חי ויוצר בברלין מזה מספר שנים. כיום, כחלק מתכנית הרזדנסי היוקרתית Künstlerhaus Bethanien.

זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלך בגלריה. אני יודעת שעבדת עליה באינטנסיביות בשנה האחרונה, וגם ליווינו אותך בביקורים בסטודיו שלך בברלין, ובשיחות ממושכות בסקייפ. מהו נושא גוף הציורים הנוכחי?  

גוף הציורים הזה הוא ללא נושא או מתודה, יש כאן עוגן שונה. אלה ציורים משתנים. לרגעים נראה שהציור סגור ושלם ולרגעים לא. אין רפרנס צילומי, אני בונה ציור ממקורות ויזואליים שונים שאני לא בטוח מה הם, נוצר אופק מסוים. לכל ציור יש שכבות של ציורים מתחתיו. אני עובד על שישים ציורים בו זמנית באופן מעגלי. יש רגש לא מכוון שאני נותן לו לחיות, שמתמקם על גבי הבד. זהו אובייקט שבמבט ראשון אתה פוגש אותו ואין לך מושג מהו. מה הוא? הוא ציור. שהוא דו מימדי ריבועי בגלריה. אכן  זה ציור. סליחה שאני מבלבל לך את המוח ועושה לך חיים קשים. זה ציור, אני  משתמש בכלים הפשוטים של צבעים ומשטח דו מימדי ושכבות של צבע, ג'סטות ידניות שמתערבבות זו עם זו, ליצור תחושת תנועת חיות דחיפות וחום. אין עצירה. אין נרטיב שמסתיים..

איך נראה התהליך הציורי?

אני מגיע לסטודיו ומתחיל לחפש מוסיקה ביוטיוב. כשאני מוצא תדר נכון לאותו יום, המוסיקה מפעילה אותי, היא מקור השראה מרכזי. בחלל עומדים שישים ציורים שמחכים בתור. מערבב צבע, מניח. אין ציור שעבדתי עליו אתמול והיום אני ממשיך אותו. עבודה על ציור מסוים ולא אחר היא החלטה רנדומלית כמעט, אני מחבל בו ומניח עוד שכבת צבע,  משחק עם הרעיון של לחבל בעצמי ובנטיות טבעיות. לחבל בדברים שנתפסים כמו השפה שלי.לגמגם בשפה שלא מוכרת לי.

אני חותר להגיע מהסוף ומה'מסקנות' שהיו לי לגבי ציור, להתחלה: בניסיון של עשרים השנים של ציור, הציור לא הצטבר אלא התפרק ונעלם. זוהי בחירה להיות שוב תמים, בחירה שנשענת על אותו ניסיון. מתקבלות תנועות שהן אימפולס ציורי חשוף.

האם קיימים בכל זאת דימויים?

ישנו איזון בין דימויים שהם אילוסטרציה של משהו קונקרטי לבין אימפולסים ציוריים, שאני לא בטוח מה משמעותם. אני נע בין שליטה לאי שליטה, בין תוקפנות לחמלה. בתוך תהליך העבודה אני מאפשר לדימוי או חצי דימוי להישאר, או שאני קובר אותו. מנסה לעשות את האקט של ציור עם הרס עצמי תמידי של "מומחיות".

מה פשר המסגור?

את הסטודיו אני מכסה בנייר עטיפה חום, פשוט כדי למנוע הרס של הקירות. הוא מאפשר חופש פעולה בלי לחשוב על התוצאות. מכאן נולד המסגור החום, שסוגר חזרה את  מה שהיה חופש, בגלגול הראשון שלו. המסגרת היא מקרטון שאותה אני בונה בעצמי. חשוב לי להביא את האנרגיה הזאת, של חומר זול ופשוט. המסגור הוא חלק מאידיאולוגיה, של לאו טק. המסגרת תוחמת ומחזיקה, מצד אחד, ומצד שני עדינה, משנה צבע, מתחמצנת, מתכלה. אני מאלתר ומשחק עם חומרים, אוהב פתרונות טכניים אילתוריים. מנסה ליצור באלאנס בין החלטות לאילתור. המסגרת זולה, 'הום מייד', יוצרת קרבה במקום ריחוק, לא הופכת את הציור לתכשיט או למשהו מוזיאלי. זה מסגור שהופך את הציור נגיש ולא פומפוזי. כשציור מוצג ויש לו קהל, הוא מקבל קונטקסט תרבותי, הוא "בשיח", הוא מקבל חשיבו באופן מיידי. אני מנסה דברים מתוך הסטודיו, אך מבין שפתאום בחוץ יש להם קיום עצמאי. המסגור מגשר בין השניים.

אוקיי, יצאנו מהסטודיו לגלריה. מה משקף שם התערוכה?

השם מתאר את התהליך אותו אני עובר. אני עובד בסטודיו, שמונה-תשע שעות ביום, עם המון טרפנטין, העבודה הופכת להיות חלק מהזיה, הטרפנטין ממסטל, זה רעל שיש לו אפקט פיסי.

השם מייצג מפגש בין הדבר הפשוט, הארצי, הצבעים והטרפנטין, למקום  פחות תחום: הציורים לא מבוססים על סיפור, הם מעין חלום או הזיה. את הטריגר להם קשה לגדיר או לזכור. אתה מתעורר מחלום - לתחושה או פיסה של זיכרון וקשה לשחזר מה היה שם.

בכל זאת אי אפשר שלא לזהות את השקיעה.

ממש לא תכננתי לצייר שקיעות, בלי שרציתי הן פשוט הפציעו בסופו של התהליך. לפני שהיו שקיעות היו המון דברים אחרים. כשהן הופיעו, השלמתי עם זה שיש כאן דימוי ושזה בסדר, קיבלתי דווקא אותן מכל הדימויים שהופיעו ונעלמו. למה נתתי לשקיעות להיות? אני רוצה שתהיה בציור בערה.

השמש דומיננטית בהוויה הישראלית. בברלין, בניגוד למזג האוויר הישראלי, בחורף יש צורך להסתגר ואני מסתגר חמישה חודשים בסטודיו, חמישה חודשים ללא שמש, עם טרפנטין. השמש בברלין בחורף, גם כשהיא מגיחה, היא נמוכה ולא רואים אותה. בברלין מזג האוויר הוא ממש נושא. יש לו השפעה פיסית דרמטית על אנשים. הוא הופך לאקלים נפשי. אני עושה לעצמי שקיעות קטנות בתוך הסטודיו.

השמש היא געגוע?

כן, לחלוטין. אני ישראלי גרמני לא יהודי, הזהות היא אנטגרלית ליצירה, חלק ממה שאני עובד מתוכו. העובדה הזאת, שאני בעצם גרמני, נראית לי מופרכת, כמו טיקט בחנות בגדים. יש לי דרכון גרמני וההורים שלי גרמנים. דם ארי טהור. זהו מצב בירוקרטי בלבד.

ישראל תמיד הייתה הבית, בברלין אני מרגיש כמו מהגר. הבחירה כרגע לגור בברלין היא מאחר ובישראל כל הזמן מסמנים לך את הגבולות שלך ובברלין הרבה פחות, הדברים פחות ריכוזיים. אין מיינסטרים ופריפריה אלא מנעד גדול יותר, הדברים מתרחשים בו זמנית בהמון רמות ואין מרכז אחד, אין אג'נדה חיצונית שנכפית עליך. אבל אני לא מרגיש בברלין לגמרי בבית.

למרות השורשים הגרמנים?

כן. נולדתי בשווייץ ובגיל ארבע עברתי לחיות במונטריאול, לא חייתי בגרמניה אבל דיברתי גרמנית עד גיל 8.  כשעברתי לארץ, התחלתי ללמוד עברית וכמה שנים טובות התכחשתי לגרמנית. בארץ - לומר שאתה גרמני מעורר אסוציאציות מאוד ספציפיות, מהר מאוד אימצתי את העברית, הזהות הישראלית. גדלתי בהרצליה, אבל לא עשיתי צבא.למדתי בויצ"ו צרפת, אחר כך באנגליה בביה"ס אנתרופוסופי, בתיכון למדתי בבית הספר הפתוח בחדרה, ותמיד כל מה שעשיתי זה לצייר. מייד אחר כך  נסעתי לניו יורק למדתי שם ב"סטודיו סקול" ואחר כך ב"פרסונס". למדתי ב"פרסונס" לתואר שני בלי שהיה לי תואר ראשון - מתוך המוטיבציה הגורפת שהייתה לי לציור. בכל מקום בו אהיה רציתי כל עוד רוחי בי, בכל דרך, להוסיף ולהמשיך לשחק.

קונמן, אמן הגלריה, חי ויוצר בברלין מזה כמה שנים, כיום כחלק מתכנית הרזדנסי היוקרתית K?nstlerhaus Bethanien.

אולף קונמן נולד ב-1972 בבזל שווייץ. למד ציור בניו יורק סטודיו סקול (1992-1990), השלים תואר שני (MFA) בפרסונס סקול אוף דיזיין בניו יורק (1994-1992).
עבודותיו הוצגו במגוון תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות במוזיאונים בישראל (מוזיאון ישראל, מוזיאון הרצליה, מוזיאון בת ים, מוזיאון עין חרוד) וכן בגלריות רבות בארץ ובאירופה.
זוכה פרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב לאמן ישראלי (2008). עבודותיו נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים בישראל (בהם אוסף מוזיאון תל אביב, אוסף ORS דורון סבג, אוסף יגאל אהובי ועוד), וכן באירופה ובארה"ב.