קיל דה ראביט - יוקי דביר / בית האמנים תל אביב ע''ש זריצקי

הנופים של יוקי דביר הם שום מקום וכל מקום בעת ובעונה אחת. הם דלים ורזים, ועם זאת עשירים בפרטים. הם מתעדים שיממון צחיח, ובד בבד - שופעים אניגמה ותשוקת פענוח.הם נעדרים בני אנוש, אך מנציחים את הבדידות ואת ההיעדר הצורם באמצעות זיכרון דומם: היכלו של האדם - הבית.

הנופים של דביר עוסקים, בראש ובראשונה, בערכים ציוריים, ואלו מעוררים את השאלות נטולות המענה, שהן חלק בלתי נפרד מן התערוכה “קיל דה ראביט”: האם לפנינו מבנים נטושים? מחסנים? האם הם מאוכלסים? מגודרים? מכותרים? מבודדים? יישובי ספר? עיירות שכוחות אל? מבני תעשייה? בסיסים צבאיים? מחנות פליטים? מחנות אסירים? היכן הם נמצאים? לאיזו תרבות הם שייכים? מהו סגנון בנייתם? האם בקרבתם ערים מרכזיות? מתי נבנו ולשם מה?

משיכות הצבע ממלאות את מצע הציור מקצה לקצה ומחזקות תחושת אין סוף נטולת גבולות והקשר. פריסת המכלול בחלל התערוכה מקצינה אשליות ותעתועים הקשורים בפרופורציה, בסדר גודל ובקנה מידה אנושי. חלוקת השטח והיחס בין אדמה לבין שמים חיוניים ומהותיים להבנת נקודת המבט, המרחקים בין האלמנטים המצוירים וארגון המרחב. כך גם גודל המבנים, מספרם, צפיפותם, מידת הפשטתם, דיוקם, מיקומם וצבעיהם. חשיבות רבה שמורה להבחנה בין ציורים שצוירו בהשטחה מכוונת, לעומת אלו שיש בהם נגיעות בתלת–ממד. דביר מצמצמת את לוח הצבעים למספר גוני מונוכרום: חום, כחול, שחור ולבן. המשמעת העמלנית והגז?רות הסגפניות, המאפיינות מהלכים רבים בתערוכה, הובילו למציאות קיומית, שבה הכהיית אדמה או הבהרת שמים באופן מינורי - דינם להפוך לאירועים בעלי משמעות דרמטית.

על אחד מקירות הגלריה תלויים מאה ציורי נוף על נייר בפורמט קטן וקבוע, כמעין גלויות דואר. הא?זכור לגלויות מעלה תהיות שונות: האם צוירו מתוך תצלומים? האם דביר, כחובבת מסעות, היא שביקרה במקומות בלתי מתוירים אלו.

הנופים אינם אקזוטיים ואינם משופעים בצבעוניות אנתרופולוגית ואף לא בחזות מפתה. למעשה, הם נטולי כל חן. יש להניח כי אפילו ההרפתקנים שבין חוקרי תרבויות נדירות ונסתרות לא ימצאו בהם כל עניין. נופים אלו הם סמני הנידחות שאינה זועקת לגילויה; הנידחים שבנידחים.

לצד הקיפאון המדברי נצפה אות חיים ותנועה בדמות ארנבת, בעל חיים הניחן, כמו ציורי הנוף, באיכויות דואליות וסותרות. הארנבת מחלקת את חייה בין המפלס העליון למפלס התחתון, הן מעל לפני השטח והן במעבה האדמה. היא מנתרת לגבהים וחופרת מחילות עמוקות. היא חיית מחמד נעימה למגע, אך בתרבויות מסוימות משמשת קורבן ציד לצורכי מאכל ופרווה.

דביר ריססה על קיר הגלריה טור של ארנבות בתנועה בסגנון הגרוטסק,* המאזכר את סגנון העיטור שרווח במאות קודמות, למשל בציורי פרסקו על קירות ארמונות. ארנבות הגרוטסקה–גרפיטי של דביר הן חלולות, מודולריות, זהות זו לזו ואנונימיות. ריסוסן בקו רישומי שחור מתקשר לאמנות רחוב נמוכה, חתרנית ומחתרתית.

טור הארנבות ממוקם במרכז הקיר, שלא כמו בגרוטסקות הקלאסיות. פניהן לעבר ציור הנוף הגדול ביותר בתערוכה, כאילו הן שואפות להישאב אל מעמקי האדמה, לבצע בתוכה את זממן ולהותיר שם את נזקיהן התת–קרקעיים.

דימוי הארנבת, המתנוסס גם על ההזמנה לתערוכה, הוא גרפיטי שצולם ברחובות דרום תל אביב. חלוקת משאבי הרוח והחומר בין העיר העילית לעיר התחתית, בין הצפון לדרום, בין הגבוה לנמוך, בין הנקי למלוכלך, בין הסטודיו לגלריה, אינה מנת חלקה של הארנבת לבדה. בעידן הנוכחי כולנו נדרשים לגמישות ולהתפצלות. אכן, בעבודה הנוכחית דומה שדיכוטומיות אלו זלגו מתחום הציור אל החיים עצמם, והפכו מעקרונות ציוריים גרידא לערכים אידאולוגיים וחברתיים.

במרכז החלל הציבה דביר אובייקט שבנתה - ספק תיבה (תיבת נגינה? תיבת תהודה?), ספק כן לפסל, ספק ארון קבורה – ועליו ציירה אדמה ושמים, כאילו נפשט עורו של אחד הציורים והוא זכה למעמד של ציור תלת-ממדי. על המעמד ניצב פסל ארנב קטן, עלוב מראה, עשוי יציקת גומי. בדומה לרצף הארנבות המרצדות, נראה שאף הוא שועט לעבר ציור הנוף הגדול כמו היה דמות בסרט אנימציה או בקריקטורה הומוריסטית. תנועתו מרמזת על בהלה ועל חיפזון; עוד רגע קט ירוץ אל תוך הציור, יותיר בו קרע וימשיך את מנוסתו מבעד לקירות בית האמנים.

בשנת 1957 הוציאו האחים וורנר לאקרנים את סדרת הסרטים המצוירים, Kill the Wabbit , שלוו בפסקול המבוסס על “דהרת הוולקירות” ) Ride of the Valkyries (, קטע מתוך יצירתו הקלאסית הידועה של ריכרד ואגנר. הסדרה שוטחת כרוניקה סיפורית, שבמסגרתה מנסה צייד נלעג לצוד את באגס באני הארנב )ידוען תקופתי מצויר(, אך כושל בניסיונותיו. באגס באני יוצא תמיד כשידו על העליונה ומצליח להערים על הצייד באמצעות תחבולות ציניות משעשעות ואישיות נינוחה ומלגלגת. יחסי צייד–ניצוד, מקרבן–קורבן, חזק–חלש מתערערים, מתהפכים ומתפתחים לכדי מערכת אהבה–שנאה ותלות הדדית.

את אות החיים המפוקפק בדמות הארנבת מבקשת התערוכה להוקיע מתוכה. צו פנימי מורה לה להיוותר בדממת המוות העולה מאסופות המבנים ומר?יק השממה. היא תובעת: קיל דה ראביט!