כמפעיל בובות מיומן, הצופה ממעל על המתרחש, מדלן בושאן מחדדת את חושיה כלפי החלל שבתחומיו היא עתידה להציב את עבודותיה. היא מאפשרת לתחושותיה להנחות אותה בתהליך, ומתוך כך מתעלת את השפעות המבנה ומהלך הזמן אל תוך מלאכת ההצבה.

עבודות ההצבה תלויות-המקום (site specific) של בושאן מתפשטות בחלל באופן כמעט חרישי, וקושרות בין תקרות, רצפות וקירות. העבודות טוענות את החלל בהתרחשות, פורסות אותו למכלול של צורות שליליות וחיוביות, שבתחומיו לחלל המקיף את העבודות חשיבות זהה לנפח רכיביהן.
כגוף שוקע, הגורם להצפה של מים בכמות השווה לנפחו, הפנים והחוץ מתהווים לאחד.

את המפגש עם הפסלים בחלל מקדמת תחושת נוכחותם. אנו מצטרפים לאחדותם עם החלל, עירניים לבדידותנו בתחומיו. הפליאה מובילה אל הפתיחות, לחוות את העבודות לא רק באמצעות תודעתנו, אלא גם מתוך תגובה גופנית לגשמיותן.

היישום של פסולת, להצגתה כחומר אצילי, הינה פרקטיקה המוכרת לנו היטב מעבודותיהם של אמנים משנות ה-20 של המאה הקודמת ואילך. אולם, מעטים ניגשו למלאכה באותה פשטות בה נוקטת בושאן, המנטרלת את רכיביה מכל הקשר קודם, ומשתמשת בהם אך ורק עבור חומריותם ואיכויותיהם החזותיות.

כתוצאה מכך, עבודתה של בושאן מגלמת אל-זמניות, כבמעין מסע בחלל שבו עבר, הווה ועתיד מתקפלים לכדי מקשה אחת. תחושה זו מגובה גם על ידי מראן השברירי של העבודות, אינוונטר החומרים החוזר ונשנה, התיוג הבינארי באמצעות צבעים, ויותר מכל, בזכות רשת גופי התאורה הקושרת בין הפסלים. העבודות מספקות וצורכות, בעת ובעונה אחת.

נציגיה של החברה אשר מדלן בושאן מכוננת, מתירים ובאותה עת מונעים מאיתנו מבט בוחן על מנגנוניהם. כאילו נחשפנו אל יקום מושלם, בתיווכה של עדשת הטלסקופ. אנו כמהים לפענח את המארג הכולל, אך נכשלים במציאת המפתח. כמו במכניקת הקוונטים, כל האפשרויות באות לידי מימוש. כל דבר שעשוי לקרות, קורה. בתוך החלל הקוסמי, אנו תרים אחר ההסבר המוחלט, התיאוריה של הכל. אנו יודעים שהיא קיימת, ומבקשים לצפות מבעדה אל תוך העולם שבושאן מתארת בפנינו.

בירטה קלימן, מתוך הטקסט הנלווה לתערוכה

פתיחה: יום חמישי, ה-12 לדצמבר, בשעה 20:00