אמיר מנדל – תערוכת צילום / המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן

בעידן הצילום הדיגיטאלי מלאכת הצילום הפכה להיות נחלת רבים. אולי אפילו נחלת כולם. כל מכשיר טלפון הוא מצלמה, וכל מה שנעשה פעם בעט ובנייר נעשה היום בצילום. הרשתות החברתיות כמו פייסבוק ואינסטגרם מתעבות בכל יום במאות אלפים ואולי במיליוני תצלומים המתעדים כל דבר –  מתצלומי צלחות במסעדה ועד לתצלומי עירום כאילו-אישיים. אפשר להגיד שאנחנו מצלמים עצמנו לדעת. ובתוך כל אלה לפגוש צלם ההולך עם מצלמה, מצלמה ממש, לא מכשיר רב-שימושי שגם מצלם, העובדה הזאת הופכת את הפגישה למרגשת.

וכך גם פגישתו של אמיר מנדל עם הודו ויותר מאוחר עם מאיר אהרונסון, האוצר הראשי של המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן:

אמיר מנדל לא נסע להודו לטיול של אחרי הצבא וגם לא לטיול סתם. הנסיעה להודו הייתה בעבורו נסיעה שטמנה בחובה את מימוש הרצון להיות אבא. רצון שלא ניתן למימוש בדרך אחרת למעט הנסיעה הזאת לפגישה עם אישה אחת שהסכימה לתרום ביציות בתשלום על מנת לעב??ר בתשלום אישה אחרת, הודית, על מנת שזו תביא לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו. בתרמיל הנוסעים שלו לא היו אלא חששות ופחדים. נסיעה שהייתה כולה מסלול ייסורים בדרך ארוכה שכולה ער?מת מכשולים גבוהים שמערימים כולם: ממשלות, רפואה, כלכלה וסטיגמה חברתית על אמיר ובן זוגו. המכשולים האלה, הבירוקרטיים, החברתיים והכלכליים הם חומה הניצבת ומפרידה בין הרצון העמוק להורו?ת לבין המימוש. חומה המסמלת את המיקום של הגבול ומסתירה את הנמצא מאחוריה. חומה המנתקת חלק מהנוף והופכת לנוף בפני עצמה. חומה שהיא סמלית ופיזית בה בעת. חומה שהיא הברה אחת בסאגה ארוכה ובמשפט ארוך שבו אומר אמיר – "אני רוצה להיות אבא”.

וכך מצא עצמו אמיר מנדל עם תצלומים שכולם חומות.

השהייה של אמיר מנדל בהודו הייתה שהייה דו-קוטבית. פסיבית ואקטיבית. מחד, לא היה לו מה לעשות מלבד להמתין לתוצאות העשייה של הרופאים, ומאידך הוא זז כל הזמן וניסה למצוא לעצמו סוג של מרגוע ושקט על מנת לעבור את תקופת הציפייה. אבל מבטו, שהוא מבט אמן, ראה דרך עדשת המצלמה קירות פח האוטמים את הבניין שמאחוריהם, גדרות צמחים מטופחות המסתירות כניסות לבתים, עוד חומה, עוד חסימה – כאילו הביט בבבואתו. למרות הצבעוניות הטיפוסית ולמרות כל הסיפורים על הודו, הודו של אמיר מנדל הסתכמה בניסיון לראות מעבר לחסימות.

בתערוכה שתיפתח ב15- לאוקטובר יוצגו צילומיו של מנדל במוזיאון למשך כ-3 חודשים.

יאיר גרבוז, מתוך מאמר מהקטלוג המלווה את התערוכה: "...ממבט שטחי ייראו הצילומים כאילו אפשר היה לצלמם בכל מקום לבד ממעט סממנים לוקאליים אקראיים. אבל מבט איטי ומעמיק מוכיח שעמדה כמו מנייריסטית מייצרת לפעמים גמישות ופתיחות רעיונית. מתוך העדר מטרה וחסר כוונה וצמצום ציפיות עולה מתוך הצילומים הצלחת המפגש ומתקבלת תמונה מרתקת של קליטת רוח המקום. קליטה פאסיבית לא אגרסיבית. המראות שאמיר בחר לקטוע מהוויית הסביבה יצרו הבנה אינטואיטיבית עמוקה של הרוח הזרה של המזרח הרחוק שכולם כה מבקשים אותה...”

הכניסה לפתיחה חופשית

מחיר כניסה למוזיאון ביום רגיל: מבוגר 20 ש"ח, חיילים, תלמידים, סטודנטים ופנסיונרים 15 ש"ח

המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן נפתח ב-1987, אוצר המוזיאון והמנהל האמנותי הוא מאיר אהרונסון. המוזיאון לקח על עצמו כמשימה, לייצר אלטרנטיבה לחשיפת אמנות ישראלית במטרה להעניק לאמנות הישראלית מקום בקדמת הבמה. המוזיאון מציג אמנות ישראלית בשישה תחומים: ציור, פיסול, צילום, וידיאו, עיצוב דו ממדי ועיצוב תלת ממדי.

במוזיאון מתקיים פרוייקט "שישי ראשון". זה פרוייקט בו מוצגות תערוכות המתחלפות אחת לחודש, ביום שישי הראשון לכל חודש.ייחודו של פרוייקט זה הוא בהצגת אמנים צעירים, בפעם הראשונה בתערוכה מוזיאלית.