מרווח נשימה / הגלריה העירונית רעננה - בית יד לבנים

 המתח בין המציאות ובין אופי תרגומה לדימוי מעובד, משמעותי ביותר בעבודתה של דינה לוי. לוי יוצרת מציאות מקבילה בה הציור איננו חלון למציאות ולא מקבילה של עדשת עין, אלא שדה דינמי בו אנרגיות, אבחנות ותחושות מצד המציאות הנראית ומצד פנימיותה של האמנית נפגשות, מתארגנות ומתקבעות. הפורמטים של לוי משמשים, לכן, מעין סדנת עבודה, המפיקה מוצר בעל איזון משוכלל בין אידיאה, רגש ועין. האתגר המתמיד העומד בפני לוי הוא לכנס יחדיו את מושאי הציור שלה עם סביבתה ואת מה שהיא מחוללת בנפשה לכלל נוכחות ממשית ושלמה. היות שמשמעות הציור תלויה במפגש המוצלח שבין המציאות לפנימיות, הרי שציור מן הסוג הזה נתפס כתוצאה של רגע מיוחד, נבחר, רגע של הארה ונגיעה באמת אישית ורגשית שאין בלתה. לוי עושה בעבודותיה שימוש ברקעים מופשטים בהם מתקיימת איזושהי התרחשות אקטיבית, תחרותית, נמרצת, כוחנית של מספר דמויות, או פעילות אחרת הנקשרת למרחב אישי של דמות אחת. השימוש ברקעים מופשטים אינו כי אם חלק מאמצעי הדקורציה, המבקש לכסות במקסמי השווא של צבעיו על הריקנות הגדולה שמאחוריו. היש המוצק האחד והיחיד של לוי הוא היש הציורי. ישות פיקטיבית של מרחב צורני אוטונומי בו פועלות דמויותיה - מרחב הטורף את מושאי העולם. כיוון שכך, תאשרנה עבודותיה מודרניזם (הפקעתה של האמנות מהחיים) ופוסט מודרניזם (בליעת חומרי החיים בהדמייה האמנותית) בעת ובעונה אחת. המחברים של הדימויים אצל לוי יהיו חופשיים, דוחי סדר, עד כי קשה להפריד ביצירותיה בין נורמות ציוריות שונות וסותרות כביכול. הדמויות הפועלות ורוחשות על הרקע הדמיוני בעל הצבעוניות החריפה והעזה ייטמעו בתוכו או שהרקע הוא שיחדור לתוכן. יש והרקע יורכב מנזילות צבע והוא יימס ויתפרק, כשהמשחקיות בו תשמש לה ערך יסוד בהווייתה האמנותית. חרף כל מנות "ההמתקה" המרובות אותן מכניסה לוי לעבודותיה בדמות צבעוניות חזקה ובהטמעת סממנים אורנמנטאליים -התחושה שציוריה משדרים עומדת על קו התפר שבין השכלתנות לבין החרדה. ואולי זוהי האמנות -כפיל מאופר היטב, סימן מגונדר של ההעדר. הדמויות של לוי אינן מנסות לשאת חן. הן אינן מפגינות יופי אידיאלי או ערכים אסתטיים כובשי לב ומעוררי התפעלות, גם אם הן נעשו ביד מיומנת ומנוסה שלה. חלקן פיגורטיביות, חלקן נטולות תווי פנים ונותרות אנונימיות לגמרי. עם זאת, חלק מהן עוברות תחת ידיה תהליך של עיוות פרימיטיביסטי, כשניתן לאתר את המקור לניסיונות השבירה והעיצוב מחדש של גוף הדמויות בעולם הספורט או המחול. לוי בוחרת בהקפאת התנועה והמסה של הדמויות. כולן עוסקות ברגע אחד של תנועה שקפאה במקום ובזמן, ועבור לוי זה רגע של הקצנה ועיוות. יחד עם התנועה קפא הזמן והפך לנצח, ולכן, אך טבעי בעיניה להכניסן לתוך חלל ריק ודמיוני, כשהן מנותקות מהסביבה בה הן פועלות ואולי אף מנוכרות לה. עצירה זו של הזמן היא אחד המרכיבים היסודיים המעוררים תחושה של חוסר נוחות. הדמויות מוקפאות ברגע שברור כי תנוחת הגוף, מתיחת האיברים לקטבים מנוגדים ? מזכירות את ניסיונותיהם של ספורטאים או רקדנים לבחון את מגבלות גופם מול כוחות הטבע, כמו גם את התמודדותם זה מול זה. ניתן למצוא בתיאור ראשוני זה של הדמויות ובנוכחות הארצית שלהן רצון למצוא בני-שיחה עם יצירות אמני ראשית המאה ה ? 20 ? הפוביסטים והקוביסטים, אשר שאבו את מקור השראתם, בין השאר, מהאמנות האפריקאית. בדומה לאמני זרמים אלה משתמשת לוי בצבעים טהורים היוצאים ישירות מהשפופרת כמעט ללא ערבוב. כמו אותם האמנים היא סוטה במתכוון ובמודגש מהמציאות האובייקטיבית ומעדיפה את ההבעה האישית והסובייקטיבית, בה האמצעי הבולט ביותר לביטוי המציאות הפנימית של האמן הוא הצבע הסוגסטיבי. כמו הפוביסטים יוצרת לוי מרחב ציורי שטוח ביסודו, המושתת על מערכת פשוטה של יחסים צבעוניים שבאופיים מתמזגות תכונות אקספרסיביות ודקורטיביות כאחד, בהתאמה מושלמת לתמצית תורתו של הפוביסט אנרי מאטיס (Henri Matisse) משנת 1908: "אין כל עניין בהעתקת מושאים מן הטבע. יש לבטא את הרגש שהם מעוררים, הרגש של המכלול, היחס ההדדי בין המושאים, ייחודו של כל מושא המשתנה בהתאם ליחסו למושאים הסובבים אותו, כשכולם שזורים זה בזה כחבל או כנחש". יש ועבודותיה של לוי תבטאנה רגש חריף על ידי שימוש בהתנגשויות בין צבעים מנוגדים; בעימות בין משטחי צבע; בצירופי צבע אלימים הנבנים בעיקר על יחסי צבעים קרים וחמים ולא על פי נושא הציור; בהפיכת צבעוניותה של הדמות או הדמויות זהה בחשיבותה לצבעוניות של הרקע שלה; בשימוש בקומפוזיציות פתוחות ובעיוות גופן של הדמויות כשהן מתקרבות ומתרחקות מהצופה על פי עוצמת הצבעים שלהן ולא על פי גודלן, ובכך נוצר רושם של גוף חסר פרופורציות נכונות ולעיתים אף שטוח במכוון, ועל ידי תחושת עיוות המתחזקת ביתר שאת בשימוש בו זמני בשתי פרספקטיבות: ממבט חזיתי וממבט על. כל האמצעים הללו אך מבטאים את עולמה הפנימי כפי שהוא משתקף באופן ראייתה את המציאות. גישתה זו של לוי ביצירתה האמנותית מאששת במידה רבה, את שכתב בתחילת המאה הקודמת מוריס דה ולאמנק-  (Maurice de Vlaminck) צייר פוביסטי נוסף: "התלהבותי הביאה אותי לשחרור מוחלט. לא רציתי לצייר בצורה המקובלת. רציתי לעשות מהפכה במנהגים ובאורח החיים היום-יומי. לשחרר את הטבע מסמכותן של התיאוריות הישנות... חשתי צורך עז ליצור עולם חדש שישתקף דרך עיניי, עולם פרטי משלי..."

כתבה: אורנה פיכמן - אוצרת עיריית רעננה