פרסונה - תערוכה במסגרת מנופים, אוצרת: ניצה פרי / הקוביה גלרייה לאמנות עכשווית, ירושלים

פרסונה / Persona תערוכה במסגרת מנופים

בחיבורו "פעולות כפייתיות וטקסים דתיים" (1907), מציין פרויד כי "פעולות כפייתיות נועדו כדי לרכך ולהפחית מהחרדה שנגרמת כתוצאה מן האובססיה, והן מבטאות ניסיון נואש להשיג שליטה בעולם בלתי נשלט. פעולות אלו הגיוניות במלואן ובכל פרטיהן: הן עומדות בשירות אינטרסים חשובים של האישיות". מאוחר יותר, במחקר גדול שפרסם בשנת 1992 עסק החוקר ארנולד לודוויג בקשר בין יצירתיות ומחלות נפש. לוודויג שיער כי הבחירה באומנות היא טבעית עבור אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות, משום שהאמנות אינה דורשת רציונאליות או חשיבה מאורגנת ומסודרת. עוד הוסיף, כי חוסר העקביות של המחלה, המעברים החדים והרגשות העוצמתיים מהווים מקור השראה אמנותי.
התערוכה "פרסונה" מבקשת להאיר את שני צדדיה של האובססיה, ההפרעה הכפייתית - הדחף לעשות משהו, גם אם באופן מוסווה, אשר מחד עשוי להוות מכשול ליצירה ומאידך מזרז ומתעל אותה. העבודות בתערוכה אינן מציגות את תווית ההפרעה כדבר שלילי בהכרח, אלא את הפוטנציאל של האובססיה לקרוא תגר על ה"סדר הנכון" שהתרבות כופה עלינו תוך הוצאת "סטיות תקן" אל הפריפריה התרבותית, ותוך עיקורה מהפוטנציאל המשחרר שלה.

בספרו של אוסקר וילד "תמונתו של דוריאן גריי" מוכר הגיבור את נשמתו תמורת נעורים ויופי נצחיים, כאשר במקביל לקסמו החיצוני תמונתו מזדקנת והפרסונה האמיתית והכעורה שלו נחשפת. הפורטרטים הקטנים של ניצן המרמן, ללא תווי פנים, מחוקים או מעוותים, חושפים מבעים של חרדה או אימה, סערה פנימית וחיצונית.
המרמן טורף את הציור באמצעות פעולת מברשת יצרית ואקספרסיבית. בדומה לנרקיסוס, המאופיין בין היתר בהפרעה שביטוייה המעשיים הם גזל זמן - מביט המרמן בדמותו המשתקפת ב"נהר הזמן" ויוצא מסנכרון עם הזמן הזורם. בפורטרטים אין תחושה של זמן אלא ריחוף בין חיים ומוות. האובססיה מתוארת כחרדה הגורמת לפעולות גוזלות זמן ושיבוש החיים התקינים. אבל זאת בדיוק הנקודה בה מרקוזה קורא תגר על תפישת האובססיה, כמחלה המשבשת את הסדר הנכון של החיים הראציונלים (פעולות אובססיביות נתפשות כאי ראציונליות, לא הגיוניות). הוא רואה באמנות ובאמן (המיוצג על ידי אורפיאוס ונרקיסוס) כמי שתפקידו לפעול מחוץ לעקרון המציאות, המציע שליטה מוחלטת של הרציונאלי ודחייה של צורות חיים אחרות.

בהמשך למרקוזה, ענת מכאליס לוי מאפשרת לרציונאלי להיות מובס בפני סבך פיסות וקרעי רישומים. בעבודה העברה נגדית חוזרת מיכאליס לוי באופן רפיטטיבי על רישומים רבים שמשתרגים לרצפת הגלריה ונערמים בהיסטריה כמותית ובתשוקה אינסופית לשכפל רגשות מתפרצים, חוויות, כאבים, זיכרונות בזה אחר זה, לשמר אותם או להעבירם הלאה. בסרטו "פרסונה" בוחן אינגמר ברגמן את היחסים שבין הרופא לפציינט, באמצעות תופעת "ההעברה" - תופעה בפסיכולוגיה המאופיינת בהפניה בלתי מודעת של רגשות מאדם אחד לאדם אחר בתוך קשר טיפולי. ברישומים שנעשו בהשראת הסרט ובמיוחד לתערוכה יוצרת מיכאליס לוי מעין שרשרת של שיחות ופטפוטים אינסופים, בדומה לקשר בין אנליטיקאי ומטופל המסרב להתרפא. עוד ועוד רישומים, דרכם היא מאמינה, דרך הדיבור ורק דרכו לומד המטופל לדבר אחרת את עצמו וכשם שהדיבור מרפא, הרישום מזקק את מיכאליס לוי והשתיקה והעשייה הרפטטיבית יוצרים תהליך של הטענה נגדית - האמנות את היוצר ולהיפך, האם התשוקה לעוד מייצגת את האמן, או לעבודה יש חירות משל עצמה?

הדחף של האני בסרטו של שחר מרקוס האוצר מתבטא תוך הכפפת רצונו שוב ושוב על עולם האמנות. מתוך תפישה ביקורתית של האני כפרסונה אליטיסטית בתרבות שטוחה הרואה סקנדלים כטריגר לקידום פופולאריות, פורץ "הכוכב הבא" ממושבו בספסל הציבורי בגן לקירותיו הלבנים של המוזיאון באמצעות רגע מכונן והוא - להצליח. להיות מישהו חשוב ונחשב הפך היום בחברה הרתומה לתועלת ויצרנות כלכלית לדחף בלתי נשלט כמעט, בגדר אובססיה המקדשת את כל האמצעים ואינה רתומה בהכרח לעשייה פרודוקטיבית. מרקוס מתדלק את הצרכים הכפייתיים של האני בעודף כוח ושררה ופותח בשערורייה כמנוע להצלחה עיוורת.

הנטייה הכפייתית על פי פרויד מיוחסת לדת ולריטואל דתי, ובה הוא רואה נדבך בסיסי שממנו התפתחו הצורות "הגבוהות" יותר של התרבות, כגון האמנות, הפילוסופיה והמדע. הבחנתו המאתגרת של פרויד היא שהתרבות מפעילה את עצמה באמצעות הכפייתיות אינה חוסמת רק את העונג הדחפי, אלא גם מגשימה אותו בעקיפין, ובכך היא נעשית מינית ואף תוקפנית.
הדיוקנאות של אסתר שניידר המהווים דיוקן עצמי של האמנית, משלבים בין המימד הדתי לחייתי התוקפני. השיער כנושא מרכזי ביצירתה חוזר בעבודותיה המאזכרות רב, אישה, גולגולת או אלמנט אחר. השיער נחשב ביהדות לכוח החיים ועם זאת, גם לבלתי נשלט ולחייתי. לעתים הוא עובר טרנספורמציה בעבודותיה והופך לאלמנט קישוטי כמו נוצות טווס או שפם לאישה. ריבוי השיער יוצר אמביוולנטיות מגדרית ומתח בין קדושה לעונג. אם ויתור על עונג דחפי מתבטא בדת באמצעות הקרבה לאלוהות, שניידר מסיטה את הדחף לאמנות והופכת את השיער לישות בפני עצמה בתהליך היצירה שלה.
מקורה של המילה אובססיה היא מהשפה הלטינית מהמילה: Obsidere שמשמעות אחת שלה היא מצור ומשמעות אחרת היא - מתקפה בלתי פוסקת. מקור אטימולוגי נוסף היא המילה Obsideo שאחת ממשמעויותיה היא - להיות תחת ריתוק או בשבי. בסרטו של אוהד מילשטיין אובססיה חווה הצופה מפגש אינטימי עם אנשים המתמודדים מול מחשבות טורדניות והתנהגות כפייתית. האינוונטר השלם של הנוירוזות בסרט כולל אנשים עם סוגי אובססיה שונים, בניהם: לידע, לניקיון ולמין, המקיימים טקסים יומיומיים וריטואליים הצורכים זמן רב, משתלטים על חייהם ומפריעים למערכות יחסים עם הסובבים אותם ולתפקודם הממשי. קאמי קלודל, המודל של רודן שהפכה לפסלת הייתה אובססיבית באהבתה לרודן עד יומה האחרון וסיימה את חייה במוסד לחולי נפש. הסרט מעמת את הצופה עם תופעה שהפכה לשכיחה בימנו ומאפשר לו להחליט האם מצפה לחולה גאולה או שנגזר עליו להיות כפוף לרודנות נפשית, שבוי של עצמו במציאות ללא נחת.
העבודה "גניזה" של שמעון לב מורכבת מפסוקים שהושלכו או הושמו בגניזה והדבקתם כשכבה על גבי שכבה. מקומם המקורי של הפסוקים נפקד ויחד איתם הפרשנות המתלווה אליהם. בתהליך עבודה ממושך וסיזיפי המצריך מחויבות רבה, גזר לב פסוקים ויצר מהם טקסט חדש, עבודה חדשה. הריבוי של הפסוקים בטקסט החדש מציע קריאה מחודשת לעבודה שלא ברור מה ראשיתה ומה אחריתה, האם החזרתיות הסדירה של הגזירה מדי יום מציינת את המשמעת והמחויבות שבלימוד המצוות והפסוקים? הקשר בין המנגנון הדתי-תרבותי לבין הקומפלסייה האישית של לב מציע לראות תשוקה טוטלית כאובססיה טובה בעלת זהות חדשה, כמו גם במיצב שלו המכיל כמויות אדירות של קריסטלים שבו פורש בפנינו לב את האוסף של אביו לאורך השנים, ומנכס אותו לעצמו ואת המורשת של אביו כאספן כפייתי של גבישים.
בעבודה "סידור" של פסי גירש סדורים בקומפוזיציה ברורה ופשוטה בגדים מקופלים, גרביים וסידור הממוקם בפינה הרחוקה של המיטה. גירש הסיטה את העין ממרכז הכובד התוכני של העבודה - סידור התפילה, לסדר המופתי של הבגדים המקופלים. "תפילה", אומר דרידה, "היא רגע ספונטני הנובע מבדידות עמוקה - אירוע נפשי הדומה לכתיבת שיר, אלתור טהור". אובססיה הינה סוג של בדידות, ניסיון נואש להשיג שליטה בעולם בלתי נשלט. מחד, הסידור המוקפד והאסתטי על המיטה מציב משמעת מול תוכן הסידור תרתי משמע, מאידך ההסטה של הספר מהמרכז לקיר מזמין את הצופה לקריאה אחרת, אלטרנטיבית. גירש נעה בין צמצום להגזמה ומשיגעון לסדר היא מציגה בעבודה נחשפה במותה הפרעה של אי סדר: אגרנות כפייתית, של ספרים, עיתונים וכל טקסט כתוב אשר ימלא את החלל הריק במרחב הביתי או הנפשי.

מיכל ברנע שני היא חוסמת סדרתית של החלל הציורי. העבודות בתערוכה מציגות דימוי חוזר, בלתי מרפה הכרוך בהתמדה, דיוק ועמלנות רבה. יצירת הדימוי הכפייתי מזכיר את ה- katazome (שיטה יפנית של צביעת בדים באמצעות צבע עמיד דרך שבלונה) וטכניקות אחרות בשימוש על משי ובגדים בתקופת אדו ביפן. הצפיפות והגודש הצורני מוכרים מתולדות האמנות כתופעת "אימת החלל הריק" הקיימת גם בפיסיקה. לפי טענתו של אריסטו, הטבע חושש מחלל ריק, החלל הריק תמיד ישאף להתמלא בגז או בנוזלים על מנת להימנע מלהיות ריק. המארג הצפוף של ברנע שני מזמין את הצופה להיות דרוך אחר המנטרה הציורית בעבודותיה.
במיצג "קרש" בערב הפתיחה דמות אוחזת קרש. בהעדר נוכחות אנושית נוספת, מנסה הדמות לרקום מעין "יחסי אובייקט" עם הקרש, המשמש ארכיטיפ של חפץ. הקרש לובש ופושט זהויות ותפקודים בהתאמה מוחלטת לאופן שבו משתמשת בו רוני הלר ומשליכה עליו את רצונותיה, בעוד אלו מושפעים ומשפיעים על הסביבה. המיצג מתכתב עם אמנים ממדיומים חוץ-מחוליים מהצ'לנית זאקלין דו-פרה עד לפסל העכשווי צ'רלס ריי). באמצעות "יחסי האובייקט" הקונקרטיים עם הקרש, מציעה הלר התבוננות בגוף כחומר, כאובייקט המקיים יחסי גומלין של מפעיל-מופעל, עם אובייקטים אחרים, תוך הדהוד הדדי של צליל וחומר, סביבה וגוף.

משתתפים: אוהד מילשטיין, אסתר שנידר, מיכל ברנע שני, ניצן המרמן, ענת מיכאליס לוי, פסי גירש, שחר מרקוס, שמעון לב. מיצג ערב הפתיחה: רוני הלר. אוצרות: ניצה פרי. התערוכה מלווה בקטלוג