עבודותיה המגוונות של דבורה מורג עושות שימוש במגוון טכניקות הנעות בין פיסול לציור, אך כמעט תמיד מטפלות באופיו, בטבעו ובחמקמקותו של הזיכרון האנושי. היא עוסקת בזיכרון הבית שבו גדלה ובזיכרונותיה כבת לניצולי שואה, וחוקרת את האזור רצוף הסתירות הנע בין זיכרון לשכחה ובין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי.
בתערוכה "שמרים", מנהלת מורג דיאלוג עם מאפייניו של המקום, עם האנשים החיים בקיבוץ, עם ההיסטוריה המקומית ועם מבנה הגלריה שהוקם ב- 1945 ושימש בראשית דרכו כמאפייה הראשונה של הקיבוץ. דיאלוג זה הניב סידרה של עבודות בהשראת הזיכרונות הקשורים באפייה בקיבוץ. התערוכה כוללת מספר מיצבים, ציורי שמן ועבודת סאונד שמבוססת על ראיונות שקיימה עם ותיקי הקיבוץ על זיכרונותיהם האישיים מימיהם בקיבוץ הקשורים באפייה.
במרכז הגלריה ניצב המיצב "תשובה לג'וזף בויס, שאלה לתדיאוש קנטור" ובו זוג מרדי לחם ששימשו להכנסת לחמים לתנור במאפייה וסביבם עדר כיכרות לחם שצימחו גלגלים - כולם עטופים בבד יוטה שנתפר סביבם ביד בתפר גס. בפינת הגלריה מיצב נוסף - "ערימות" - ובו נערמים אלה על גבי אלה כלי אוכל שאף הם נחנטו בבד יוטה. עבודות אלה מייצגות את סדרת העבודות של מורג מסוף שנות ה-90 שבה עטפה חפצי בית שונים בבדי יוטה. בעוד שהתפירה הידנית מסמנת את עבודת היד העמלנית שהושקעה ביצירה ואת תחושת הזמן החולף עד השלמתה, העיטוף בבד שק גס כמוהו כסוג של אבל, אבל אישי על ילדות אבודה בצל זיכרונות השואה ואבל יהודי קולקטיבי. תכי התפירה הם צלקות שחרט הזמן בחומר, הד זיכרונה של הפעולה שטבעה בו עקבות.
היא בוחרת באובייקטים המייצגים עולמות שהיו ואינם - במקרה זה את שגרת האפייה שהתקיימה בין כתלי המבנה ההיסטורי שהפך לגלריה - עולמות השמורים וחנוטים בזיכרון כשם שהחפצים העטופים חנוטים בבד השק הגס, בניסיון לשמרם ואולי לטשטשם או לרסנם לבל יתפרצו מהם הזיכרונות הכלואים. לצד משמעויות האבל הנקשרות ביהדות בהתעטפות בבד שק, נושא עמו האריג הזול והעמיד קונוטציות ישראליות של מלאכת כפיים, של נופים קיבוציים ושל חיסכון ודלות בראשית ימי המדינה. הלחם והמרדים (כמו גם התנור) הם דימויים שמורג מעידה כי היא נושאת בתוכה מאז ילדותה, דימויים למילים טעונות המייצגות את עברם של הוריה.
בתערוכה זו נפגשים זיכרונותיה האישיים עם הזיכרונות הקיבוציים המאפיינים את המקום. העיטוף בבד האחיד כמו מוחק את מאפייניו הייחודיים והספציפיים של כל חפץ, והופך אותם לצורות כלליות, מזוהות ואחידות - אחידות כמו כיכרות לחם אחיד, או כמו צלחות בחדר אוכל. תחת המעטה האחיד פוסקים החפצים מלהיות אישיים והופכים לייצוגים כלליים של זיכרון מקומי קולקטיבי. העטיפה אינה משמרת את החפץ, היא מעידה, אלא את הזיכרון הנלווה אליו, זיכרון המבוסס על תערובת של זיכרונות אישיים, משפחתיים (של הוריה ניצולי השואה) והיסטוריים.
שמו של המיצב "תשובה לבויס, שאלה לקנטור" מתייחס לתנוחותיהם של המרדים המאזכרות שתיים מן העבודות שהוצגו בתערוכה של השניים במוזיאון ישראל אשתקד. חקירתה של מורג את ההיסטוריה של מבנה הגלריה הובילה אותה לעיסוק בזיכרונות האפייה של הקיבוץ. במיצב הקיר "העוגות שלא אפיתי" נערמים אלה על גבי אלה עשרות רישומי עוגות על גבי ניירות אפייה שקופים למחצה, כהצטברותן של שכבות הזיכרון. ואילו זיכרונותיהם המוקלטים של ותיקי הקיבוץ ממסורת האפייה בקיבוץ נשזרים אף הם אלה באלה והופכים לעבודת סאונד הנשמעת בחלל הגלריה ומלווה את הביקור בתערוכה.

רווית הררי אוצרת התערוכה