תערוכת "המחר בראי האתמול" של האמן יהודה בן נחום / היכל התרבות ראשון לציון

מלאך ההיסטוריה חוזר אל ציוריו של יהודה בן נחום

ציוריו של יהודה בן נחום נראים כאילו נתונים בדיאלוג עם יצירתו של פול קליי אותה העניק כמתנה לסופר גרשון שלום, תמונה המצויה כיום במוזיאון ישראל והידועה בשמה "המלאך החדש" (אנגלוס נובוס"). המסר החברתי העולה מההתוודעות הרצינית והמעמיקה של הצופה לאילוסטרציות הדרמטיות הרות הגורל של בן נחום הוא אחד – מה שנראה אכן שקוף וקיים, ומה שאינו נראה, אך קיים וקורה מסביבנו - מחייב התייחסות, למידה והבנה, כי הוא קשור לגורלו של כל אחד מאתנו.

מלאך ההיסטוריה, כאמור, אינו פוסח על איש מאתנו. בציורו של קליי מתואר המלאך מפנה את גבו אל העבר, מקום בו מופיעה לפני שרשרת אירועים, מתוכם הוא רואה רק שואה אחת, שואה העורמת גלי חורבות ומטילה אותן לרגליו. הוא מבקש לאחות את השברים ולעורר את המתים, "אבל רוח סערה הנושבת מגן עדן מסתבכת בכנפיו עד שאינו יכול לסגור אותן עוד.

"הסערה הופכת לעתיד וערימת ההריסות המצטברת לפניו מדגישה שהקדמה היא הסערה הזו", כותב וולטר בנימין במסה הידועה שלו על ההיסטוריה. יהודה בן נחום מצייר בצורה סיזיפית מראות הלקוחים ממקורות מעורבים. חלק מעבודותיו לקוחות ישירות מעיתון העכשווי, מהמאורעות האקטואליים שמקיפים את חיינו, בראשם הסכנות האפוקליפטיות מאימת ההשתלטות המוסלמית על העולם.
החרדה המלווה את העבודות מושוות באופן ישיר למלחמות, לטרור בעת הנוכחית, אך עם משוב מעורר פלצות לזיכרון השואה האיומה מלפני שבעים שנה. אצל יהודה בן נחום מצוירים פורטרטים אלגוריים של אנשים ניצולים, בודדים על איים שנותרו בחורבה, ראשים היוצאים מתוך פתחים, שנותרו בכדור הארץ, המדומה בעצמו לבלון העומד להתפוצץ בכל רגע. הציור החצי סוריאליסטי, מקאברי בתיאוריו המפורטים, לוקח את הצופה לעמדת מתבונן נוכח, מעמיד אותו מתוודע למציאות המתחוללת ממולו, דורש ומבקש ממנו התערבות ותגובה.
סדרת העבודות המתמודדת עם ציורים מיתיים משחר ההיסטוריה, עבודותיהם של מאסטרים שהכרנו ואשר מלווים את תודעתנו, מקבלת משמעות חדשה, קורצת ודוקרת בעת ועונה אחת. האישה עם כד החלב של ורמיר מגלה בחלונה נוף ארץ ישראלי של בתים עם גגות אדומים, קוראת אולי תגר לנאיביות המקומית שלנו על רצף ההתפתחות התרבותית. הזעקה של אדוארד מונק מתקבלת בברכה על ידי יהודה בן נחום, כסמליות מתמשכת לזוועה הבלתי פוסקת מדי יום ביומו. אפילו ונוס של בוטיצ'לי עולה מן הגלים, כאישה בשלה ומציגה את שדיה לקהל הצופה בה, מעין אלגוריה ביקורתית על השימוש בסקס ופורנוגרפיה באמצעי המדיה, המהווים חלק ממנת שטיפת המוח היומיומית שלנו.
אל מול הסדרה הזו מצייר בן נחום סדרה נאיבית מקסימה של בעלי מקצוע הזכורים לו מימי ילדותו ואשר פסים ונעלמים מן העולם. הסנדלר, הספר, החלבן, אנשים ומקצועות שהפכו לחלק מהעולם העמלני, שאינו קיים עוד.
יהודה בן נחום יודע אמנות, קורא מתעניין ומתחקר ללא הרף את העבר, ההווה והעתיד. אמנותו מתייחסת, כאמור, לסיפורים ואירועים ספציפיים מוכרים, לרוב ניתן להבחין בהם באופן מיידי. הוא משתמש בסגנונות אמנות משולבים כמו ציור פיגורטיבי וסממנים סוריאליסטיים, טובל באילוסטרציות ריאליסטיות הבנויות מקו דק וברור ומהולות בצבע שמן כמעט שקוף. לעיתים, נראה, כי יהודה בן נחום יוצר מעין ז'אנר אמנותי פרטי וייחודי שלו ורק לו, סגנון אמנותי, המשרת את משנתו הביקורתית. כמו ה"פרנויה המבוקרת", שיטת הציור שהמציא סלבדור דאלי בהסתמכותו על כתביו של זגמונד פרויד, המשלבת בין מציאות להזיות, כך מלאכתו הוירטואוזית של בן נחום יוצרת שפה אמנותית חדשה, המאפשרת מבט על התנהלותה של ההיסטוריה הנוכחית - ממש כאן ועכשיו ממולנו.
דורון פולק / אוצר התערוכה
שעות ביקור בתערוכה: א-ה' 09:00-15:00
ובערבי מופעים