תערוכות > החגיגה - עבודות פיסול של יוסל ברגנר
החגיגה - עבודות פיסול של יוסל ברגנר / מוזיאון מאנה-כץ11/07/2013 עד ה-28/08/2013גדעון עפרת כולם באו. כל היוסל'ים. משפחה שהזמן לא נתן בה אותותיו, אולי משום שהיא-היא הזמן, זיכרונו של זמן שעמד מלכת. שנים רבות חלפו מאז התראו. התוועדותם המשפחתית האחרונה הייתה, כמדומה, ב-1957 על קיר בית הקפה "כסית", אשר גם הוא – כמותם - היה ואיננו עוד. שם, באותו ציור קירוני, מצאתם את כולם: את המנגנים, את הילדים עם העפיפונים, עם המסכות והתפוחים, כל אותם ליצנים שש?שונ?ם כמוהו כעומק תוגתם. מאז, הם נפוצו בין אינספור הציורים. שהלא, מהציור באו ואל הציור הם שבים. וגם עתה, בגלגולם הפיסולי, עודם ציורים שנוצקו בארד. אך, עתה, דומה, שזימונם של היוסל'ים הפיסוליים הללו יחד בין השנים 2013-2010 טעון יותר, נרגש ומרגש יותר. שהמסיבה הזו היא ספק כנס-מחזורים ספק מסיבת-סיום. ר?או אותם: עודם ילדים, שחוכמת הקשיש ויגון הקיום נשקפים מפניהם, ובה בעת, מוכחשים בשמחת-חיים צוהלת של צליל, ריקוד, משחק... כאילו ידעו שה- party הוא תשובה ל- parting, פרידה. וראו את בגדיהם: בלויי המנגנים – אביוני העיירה, לצד מכנסי הקשקש, חולצת (או שמלת) התשבץ עם צווארון המלמלה, כובע הנייר המחודד – לבושם של ליצנים מקרקס בדוי. הנה כי כן, זיכרון העיירה היהודית מתערבב פה עם האלגוריה הקיומית והשניים חוברים יחדיו למרחב פיוטי-עממי קסום הנע בין נוסטלגיה לעולם אבוד לבין ערגה לבלתי מושג. שצלילי החגיגה הזו הם צלילי געגועים. כן, כולם הגיעו משם – מילדות של תום, אהבה וחברותא משחקית, אך כולם טבועים בחותם האובדן, שאותו תאתרו בעיניהם הקרועות (אף כי לא עוד דומעות העיניים, כבציורים מפעם). ואם נותר בנו ספק, באה ורוניקה (הלא היא א?ם-האיקונות) של יוסל ברגנר ומלמדת, שלא דיוקן הקדוש הוטבע ביריעת הבד שבידיה, כי אם חלונות חזיתו של בית נטוש, והחלונות נדמים למציבות – זיכרון הגירוש מהבית ומאושר הי?לדות. ורוניקה זו היא הקוד המיתי לסדרה כולה, והבד שבידיה הוא תכריך העוטף בא?ב?ל את כל החוגגים. מי הם אפוא ח"י החוגגים הללו אם לא רוחות רפאים, מת?י עולם יהודי שנכחד, שהוקמו לתחייה ביצירה הברגנרית לאורכה. ומהי החינגא שלהם אם לא שמחה של רגע אחרון טרם חורבן. כן, אנחנו מכירים היטב את כל הדמויות הללו. למעלה משישים שנות ציור של ברגנר בישראל ש?בו והפגישו אותנו עם הכליזמרים, עם מעיפי העפיפונים, עם בעלי המסכות, אנשי הפרפרים, עם הליצנים, עם המחזרים, הציפורים, הסוס. כן, "סוס העץ מיכאל", אשר מאז 1958 שב וחזר בציורי ברגנר כגרוטאת צעצוע הנושאת את בשורת המוות משירו של נתן זך (1960). אלא, שהשירה המפעמת בפסלים של יוסל מהדהדת יותר את רוח היידיש העיירתית של שירי איציק מאנגר ואת החן התמים של עולם יהודי שנכחד. וכלום אין פסלי הכנר ונ?גן הקונטרבס היהודי, מהדהדים את שיר היידיש הנודע, "יידל מיטן פידל" (1936), בו מנגנים יחד יידל הכנר ו"אריה עם הבס"? בפסלים הללו, המצטרפים לפסלוני הארד העיירתיים של אמנים יהודים דגולים כיששכר ריבאק ומאנה כ"ץ, מלכד יוסל ברגנר את ע?ב?ריו, את תפוצותיו: הן, את הכליזמרים צייר עוד באוסטרליה של שנות הארבעים (בטרם שב אליהם בציורי שנות התשעים ואילך). את ילדי העפיפונים והמסכות צייר עוד במחצית שנות החמישים; ואילו את הליצנים, הפרפרים, סוס-העץ ושאר האלגוריות צייר עוד בשנות השישים-שבעים. עתה, כולם הוזמנו לחגיגה. כולם גם יחד מהווים דיוקן עצמי נפשי של האמן היהודי החשוב הזה, שתמונת הגירוש מהבית – בית הילדות, "ש?ם" – אינה חדלה לרדוף את יצירתו, גם כשהיא מצטעפת בצעיפים של ציידי פרפרים, לוגמי תה, דחלילים מול עופות טרף וכו'. אלא, שבפעם זו, לא עוד החפצים – כלי המטבח (הפומפיות, המטחנות וכו') והרהיטים – דוברים את דבר הא?ב?ל, הגלות וביקוש חוף המבטחים, כי אם הדמויות, הדמויות שהפכו הן עצמן לחפצים, דהיינו לפסלים. דמויות ללא תפאורת רקע, דמויות מעבר למקום ולזמן. רוחות, אמרנו. והנה הם רוכבים: אב ובנו, בן לבדו, בן ואהובתו. ביד הבן ציפור-צעצוע (הזכורה עוד מסדרת ציורי הצעצועים, 1977), ציפורת-הפלא, התשובה לציפורי הטרף שאיימו בציורי העבר. הבן, אביו, האהובה – כולם נסים מהאסון ודוהרים אל אופק האושר שאליו לא יגיעו לעולם. וכמו ממלמלים הם מתוך שירי מאנגר: "א?ת טבעת האושר, יונים לבנות, הביאו לי חיש לכאן!"; או: "עש?ה ותמיד ישכון בחיקי/ האושר – ציפור של זהב." או: "שיר על אושר עצוב,/ ביעף הוא חולף, בדומה לציפור..." (תרגום: בנימין טנא) וגם גולת קסם שקופה ביד הילד: דמעה שהתגבשה לכדור של אשליות. ואף תפוח חצוי בידו – תפוח גן עדן והאהבה, התפוח הזכור מציורי ברגנר, זה שנבצ?ע לשניים וחשף את גרעיניו כצמד עיניים נוגות. שגם התפוח מבטיח, אך ספק אם מקיים. וכך, רוכב לו הבן, הליצן עם כובע הנייר המחודד, אולי מצנפת השוטים, מכמיר את לבנו בעפיפון שמעיף לשחקים של חירות ואינסוף נחשקים. ותמיד הוא על סוס-העץ הישן, שגופו טלא?י-קרש ואשר אין בכוחו לשאת את רוכביו אל שום יעד שאינו אשליה. שהרי, "בוא אתי, סוס העץ מיכאל, אמר לו המוות", ו"ידוע לי קסם אחד פשוט. סוס העץ מיכאל צא מן הגלות." ועוד: "...אבל אין גואל. סוס העץ מיכאל...". ולפיכך, גם דהרת האוהבים הברגנריים על סוס העץ - הדהרה מן והדהרה אל - נידונה לח?לום הכוזב ולהבטחות השווא (שהפרפר הוא סמלם, וראו הפסל של בני הזוג עם הפרפר), ולא יעזרו לו ל"מחזר" הליצן שלנו, לא ציפורת-הפלא ולא השושן. שהבלדה של יוסל ברגנר עורגת אך מפוכחת, וגם אם שבויים גיבוריו של יוסל בתמימותם וחלומם, האירוניה הדרמטית היא של האמן ושלנו, וביחד אנו עוטפים את החולמים בחיבוק מלנכולי. אלא, שחגיגתו הפיסולית של ברגנר מתאמצת לעלוז ולשמוח כפי שלא התאמצה מעולם. מכאן הדמעה שנמחקה, מכאן ציפורי הטרף שאינם, מכאן היעדר הצליבות הברגנריות הזכורות. שעתה, מין תקווה (אירונית ומלנכולית ככל שהינה) נחה על החוגגים. ראו את הפסל "חברים" – בו המבוגר מרכיב על כתפיו את הילד: הילד עודנו הליצן, אך נראה שהוא נישא כמי שמביא בשורה. חברו הבוגר, אף הוא בבגד הליצן, מכה בתוף, מודיע על בוא המבשר, בעוד הילד מניף את מסכת החיוך ואת חצי התפוח של ההבטחה המתוקה, בבחינת נחמה וישועה (הגם שהבשורה היא זו של החיים כתיאטרון מסכות ואשליות). איך כתב ניסים אלוני, ידיד-הנפש של ברגנר ובן-בריתו היצירתי: "האדם מהו?... ניתוחים פלאסטיים!, כל יום ניתוח מחדש... כל בוקר פנים חדשות. כל ערב אגו רענן. ביוגרפיה אישית טרייה. אופי בשלל צבעי הקשת. אחרת אי אפשר..." ("הנסיכה האמריקאית", 1963) בהתאם, גם בפסל הנוסף, "אחים", ליצן מבוגר אוחז במסכה, בעוד אחיו הקטן, הנישא על שכם, אוחז בציפור ובתפוח. "כי עודני מאמין בך" – באשליה. ברגנר בן ה- 93 אומר "הן!" לחיים מתוך עומק הווייתם הקיקיונית והטראגי-קומית. הוא אומר זאת, גם ב"ואף על פי כן" של joie de vivre וגם בלידתו העצמית המפתיעה מחדש כפ?סל בגילו המפולג (אף שיצוין חלקו החשוב של המכייר בשעווה, ריצ'רד ז"ל). ליצנים, בעלי מסכות, מנגנים – כולם אנשי מופע, כולם מציגים בתיאטרון הקיום. לא, אין הם נוטלים חלק בקרנבל ב??אחטיני מהפכני; לא, כי המופע הברגנרי אינטימי תמיד, רך, בלתי ייצרי. אין בו מן הסער והאימה, אלא רק מן הפגיע והנוגע ללב. כי זהו מופע של הישרדות בפני האין והאבסורד. ויותר מכל, כזכור, זהו מופע של קורבנות, ילדים ונערים בעיקר, שמוציא האמן מקברם. בתור שכאלה, כולם אמנים המוכרים אשליות ונחמות (לעצמם ולנו), כולם נלעגים משהו ופתטיים, כולם משוועים לאהבה. זוהי בשורתו הקיומית של יוסל ברגנר וזוהי תפישתו את האמנות. שב?ע-חיים, ניסיון ויצירה, הוא יודע שמקסם-השווא עודנו קסם שהוא טעם החיים. מה שראשיתו אפוא חוויה אוטו-ביוגרפית של פרידת נער מוורשה ומאב (1937) והמשכו גלות (באוסטרליה) וקינה על אסונה של תרבות יהודית שלמה, סופו אמירה קיומית אוניברסאלית על האדם ועל האמנות. * הנה הם כל היוסל'ים. כל הח"י – כולם התייצבו לחגיגה. זה אחר זה, הם מתגודדים סביב האמן, אביהם-מולידם, מתרפקים עליו וכמו מרימים לכבודו כוס יי"ש וקוראים: "לחיים, יוסל! לחיים ולהמשך יצירה מפוארת!". מיקום - מוזיאון מאנה-כץ שד' יפה נוף 89, חיפה זמנים - 11/07/2013 עד ה-28/08/2013 |
התכנים המופיעים באתר ובפרטי תערוכה זאת הינם מטעם הגופים המפרסמים ובאחריותם.
כל הזכויות שמורות ל - artbeat.co.il © מרחב לאמנות ו- אומנות ישראלית
||