לפני קצת יותר ממאה שנה ירש הצילום את התפקיד המסורתי שהיה לציור בתחום הדיוקן, מאז התפנו ציירי הדיוקנאות לצייר אותם מבלי להתחייב או לערוב לכך שהם יהיו דומים לאלה שמציאות. כך שינו האמנים את פני המצויירים - הדגישו צבעים מסויימים או טישטשו אחרים כאוות נפשם. בעשור השנים האחרון בו תופסת היצירה בתוכנות מחשב חלק חשוב ומרכזי באמנות, מצעיד אודי אלבק טכניקה זו צעד אחד קדימה, כשהוא משתמש בנוסף לתוכנות מחשב גם בצורות גיאומטריות - הנדסיות כדי להרכיב את תווי פניהן של דיוקנאותיו. מגוון רחב של אישים מקומיים או בינלאומיים, אשר התפרסמו בתחומי הפוליטיקה, הדת, הצבא, המדעים, הספרות, התיאטרון, הקולנוע, המוסיקה, האמנות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, המתמטיקה וההומור. אל כל דיוקן מצרף אלבק טקסט או תובנה שנאמרו על ידי אותה דמות.
יצירת כל דיוקן תתחיל אצלו בבחינת הפרסונה דרך מספר תצלומים/ציורים נתונים שלה, קליטת אופייה והבעתה המוחצנת. בשלב הבא יכנס אלבק עמוק אל תוך "הסיפור שלה", ויבחן אותה מקרוב מאוד דרך פריזמה של "זכוכית מגדלת", אותה השכיל לפתח עם הזמן. אלבק יעביר את הדמות דרך עינו הפרטית והאוניברסאלית בו זמנית, וכיוון שמאותו הרגע היא "נפלה" לרשותו, הוא יתייחס אליה כאילו הייתה שייכת לו: הוא ימתח אותה, יבדוק את גבולותיה, יחפש בה את כל מה שלא יכולנו לראות. יש והוא אף יאפיל עליה בעושר רעיוני וצבעוני שייקחו אותה למקום חדש לגמרי, יש והוא ירשה לעצמו להתרחק ממנה מעט הצידה תוך גיבוש נקודת השקפה אישית, מפוקחת וטובלת לעיתים בהומור.
אחר כל אלה יטעין אלבק לכל דמות אטריבוטים אופייניים לה או לתחום אליו היא מקושרת. יש לאלבק סוג נדיר של ראייה ובאותה מידה גם לדיוקנאות שלו יש את היכולת לכבוש את הלב עוד לפני ובלי קשר לטקסט שהן אומרות. "הדימיון", כתב פעם המבקר הספרותי השנון סיריל קונולי (Ciril Connolly), "הוא התמיסה הנוזלית שבה מפתחת האמנות את תצלומי המציאות", כך גם הדימיון של אלבק כשהוא יערבל בדיוקנאותיו את הצורות הגיאומטריות המרכיבות אותן: עיגולים, משולשים, גלילים, מצולעים וכדומה הוא ינשל את הצורות מתפקידן הפרקטי ויברא להן מרחב ותפקיד חדש. בדרך זו יכיל כל דיוקן ודיוקן שלו סוג של להטוט, ומשום שבכל דיוקן יתערבב הדמיון עם המציאות, יהיה קשה להפריד בין נורמות ציוריות שונות וסותרות כביכול.
המשורר, הסופר וההוגה הצרפתי פול ואלרי (Paul Vale'ry) אמר פעם: "להתבונן פירושו לשכוח את השם של הדבר שאנחנו מסתכלים בו". ואלרי מדבר על לברוח מהגדרות, משמות, מתגיות. כך גם יצירותיו של אלבק, הנתפסות כחוצות הגדרות.
לאלבק ברור מה הוא עושה ומה שמתאים לו... בדיוק כמו הבדיחה ש "מישהו שואל את החבר שלו 'אתה יודע מה זה?' והחבר שלו עונה 'לא, אבל הנה בא עוד אחד' ". אלבק עוסק במקריות שבתהליך היצירה, בחשיבותם של הניסוי והתהייה, בגמישות המחשבה. הוא מאפשר לעצמו לשחק עם הרכבת דיוקנאותיו תוך שהוא מזקק, כאמור, את איברי פניהן לכדי צורות גיאומטריות. למרות בחירה זו של יצירה, שומרות דמויותיו על רמה טכנית, סגנונית ורעיונית גבוהות במיוחד. יצירותיו של אלבק מענגות אותנו הצופים, והחיבור איתן יהיה חיבור מלווה בחיוך, וכשאנו "מבינים" אותן, נרגיש סוג של סיפוק כאילו השלמנו פאזל או פתרנו סודוקו. כמתבוננים פעילים נתפתה לחשוב שאלבק האמן ? מהנדס הכל כך מושלם עושה את זה כל כך טוב כיוון שזה יראה לנו קל. זה לא. ממש לא. אורנה פיכמן אוצרת העירייה

בית יד לבנים, רחוב אחוזה, 147 רעננה