איציק למבז מביא את הים לירושלים! / תיאטרון ירושלים

איציק למבז נולד בתל אביב, הוא למד מיהושע גריפית וממנשה קדישמן בעת ששהה במחיצתם כאסיסטנט. כשרונו הטבעי ומזגו המיוחד הם שהתוו, למעשה, את אופני יצירתו ואת אופייה. גם לאחר שהקים משפחה המשיך במסעותיו כדרך חיים, לרוב למחוזות שבהם מלחכים הגלים את גבולם.
בימים אלה הוא חי את חייו בין לה גומרה שבאיים הקנריים לבין תל אביב. בחופים הנושקים לשני מחוזות אלו הוא מוצא שלל רב המזין את בדיו בציורים גדושי אווירת ים וחוף. למבז למד מגריפית ומקדישמן בעת ששהה במחיצתם כאסיסטנט. כשרונו הטבעי ומזגו המיוחד הם שהתוו למעשה את דרכי יצירתו ואת אופייה. גם אחרי שהקים משפחה המשיך במסעותיו כדרך חיים, בדרך כלל למחוזות בהם מלחכים הגלים את גבולם. כרגע, הוא חי את חייו בין 'לה גומרה' שבאיים הקנריים ובין תל-אביב. בחופים הנושקים לשני המחוזות הללו הוא מוצא שלל רב המזין את בדיו בציורים גדושי אווירת-ים וחוף.
ממשטחי המים והחול מעלה למבז גירסאות משלו להוויה ושל כל ים בכל מקום. אין אלה Meritime Paintings (ציורים ימיים), שהם נושא גדול ורחב לכשעצמו בתולדות האמנות, אלא תמונות משפת-הים. הן משדרות נינוחות של אורח חיים מסויים שנעשה מתוך בחירה מודעת, מתוך השתוקקות למקום בו ניתן להתמזג בהמולה הכללית אך גם לעמוד בודד אל מול הגלים. זוהי בחירה שמעלה בזיכרוני את הוויתו של ים אחר, זה של פיראוס, מהסרט Never On Sunday בבימויו של ג'ול דאסין ובכיכובה של מלינה מרקורי. שם, ניתן אולי להבין מדוע בוחרת גיבורת הסרט (זונת רחוב עסיסית ותוססת), לערב תמיד את הים כמקום מפלט. לכל סיפור טרגי, שהיא מספרת במהלך הסרט לאינטלקטואל אמריקאי צעיר המנסה "לחנך אותה מחדש", היא בוחרת בסוף שמח וקובעת בנונשלנטיות: "ובסוף, כולם הלכו לים...", כלומר, אין במציאות סופים עצובים לתרחישי החיים, כל עוד אפשר ללכת לים. הים הוא מקום מקלט, הוא מרפא לנפש, שם נמתח קו הגבול גם לנורא שבדברים; שם הכל נגמר, אך גם מתחיל מחדש... שפת הים של למבז מינימליסטי ביסודו אך רוחש חיים פנימיים.
למבז מתבונן בים ממרחק מדוייק היוצר פרספקטיבה שמייצרת אנונימיות; מעין מבט-על נוגע-לא-נוגע בהתרחשות עצמה. עם זאת, ניכרת בציוריו האהבה הבלתי נדלית שיש לו לים באשר הוא ולחופים הנושקים לו. המינימליזם הבולט ברבים מציוריו איננו קר ומתנכר, הוא ניזון ממשטחי המים הרחבים ומהגורם האנושי המכלכל ומניע את מושאי עבודתו. לרוב מאופיינים נופי הים בצבעוניות מונוכרומטית המעבירה הלך רוח מסויים, מהורהר, משייט אל תוך ים לילי, אפלולי משהו, מלנכולי לעתים. אך בו בזמן ניתן לצפות על גבי בדים אחרים בפרצי צבע עזים, המעידים על גוון אחר של מצב רוח או התבוננות על אותו הים באור אחר.
נוכחותו של האדם במרחב הפתוח, שבו קו האופק מתמזג עם מרחבי המים, הוא חלק בלתי נפרד מרצף של נופי-חוף מגוונים, הנשלטים על-ידי מצבי אור משתנים. ציוריו של למבז עטורי מתרחצים ושוהי חוף. אך לעיים הוא מתמקד בים עצמו, במים לבדם, בסירות הדייג, במבנה ארעי על החול, או בבדל-נוף סמוך למים; על כל אלה שורה תחושה טמירה, צפונה פשטות של התמזגות עם הטבע במובן היומיומי שלו, ללא פאתוס הירואי כלשהו. למבז הוא למבז לאורך כל הדרך. התשוקה הקיומית להיפתחות אל המרחב לצד הנטייה להיבדלות אישית מתקיימות בו בכפיפה אחת. במייל האחרון ששלח אלי מלה גומרה, הוא כותב: "אני מרגיש נהדר, מלא חיים...". אולי ככה זה כשאתה מבלה את חייך מחוף לחוף. ואני מציינת "מבלה" כי מה שמשתקף מציוריו הוא בילוי ארוך ומתמשך. לא פרוע אל תוך הלילה כפי שמשתמע אולי מהמילה "בילוי", אלא, נינוח, ומתמסר לחיי החוף בהם בחר.
1970 נולד בתל אביב,ישראל. 1987-91 למד ועבד אצל יהושע גריפית 1991-94 למד ועבד אצל מנשה קדישמן 1993-2000 התגורר וצייר ב-נקסוס, יוון. גרנדה, ספרד. לה גומרה, האיים הקנריים, ספרד. גמבואה, בהייה, ברזיל. 2000-2013 מתגורר ומצייר בלה גומרה, האיים הקנריים, ספרד הרחבה.
מדברי קדישמן: "באיציק למבז פגשתי צייר ואמן. למבז נולד אמן, והוא מקדיש את כל כולו למשפחתו ולאמנות, שהיא דרך חייו. העבר אינו מעסיק אותו. הוא מצייר ללא רגשי אשמה. אוהב ומצייר, מצייר ואוהב. דומה כי צומח כאן דור חדש של אמנים, שציוריהם עוסקים ביפי החיים. איציק למבז שייך לדור זה של ראשית המאה וראשית האלף, דור שאינו חי בביצה קטנה של מלחמות אמנים ופוליטיקה חברתית ואמנותית. דור שרוצה לצייר ולחיות כציפור המצייצת בבוקר אל מול השמש העולה; לצייר כאילו הוא שוחה בים ללא כוח משיכה ולכייף בחופשיות ובתום. למבז חי בישראל ומסתובב בעולם עם אשתו אהובתו, שירלי ועם ילדיהם, זואי ודניאל. הוא שוחה ומצייר כמו דג במים, מלא תקוות חדשות לחיים יפים נטולי גבולות ונטולי מלחמות. חי ומצייר באהבה. למבז הוא בהחלט אחת הסנוניות הראשונות של דור זה, המתיז מעליו את טיפות המאה הקודמת והאלף הקודם; דור שהעתיד שייך לו. לעונג הוא לי לכתוב עליו".
שעות פתיחה: א'-ה'  16:30-21:30 יום ו'  12:00-15:00מוצ"ש  עד 21:30
אוצרת: נגה ארד-אילון