התערוכה החדשה בגלריה ללימודי אפריקה מזמינה את המבקר לסיור בין יבשות ומציעה התבוננות, באמצעות יצירות אמנות, ביחסים המורכבים בין המקומי לעולמי. השאלה המלווה את המבקר עולה לאחרונה בתחומי דעת שונים: האם ב"כפר הגלובאלי" העכשווי קיימות גם זהויות מקומיות נפרדות זו מזו? או האם מה שנראה כזהות מקומית ברורה הוא למעשה חלקיק מתוך שלם אחד גדול? האם דגמים, צבעים ומקצבים שמתגלגלים מיבשת ליבשת וחוזרים ומופיעים בווריאציות שונות במקומות שונים בעולם, מייצרים מכנה משותף אסתטי כלל עולמי?
נקודת המוצא של התערוכה הם בדי הבטיק האפריקאים, אותם בדים מודפסים המוכרים לכל. השימוש בבדים אלה נפוץ כמעט בכל ארצות אפריקה שמדרום לסהרה, והוא שזור במרקם החיים הפוליטי והחברתי, עד כדי כך שהם הפכו לאחד הסמלים המוכרים ביותר של היבשת. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר של ההיסטוריה של העיצוב והיצור שלהם חושפת סיפור של קשרי מסחר חובקי עולם: אריגים אירופאים היו מרכיב חשוב בסחר החליפין במערב אפריקה לפחות מאז המאה החמש-עשרה; הם נסחרו בעיקר תמורת זהב ועבדים.
כבר מראשית הסחר, יצרני האריגים והיזמים האירופאים ראו חשיבות רבה בסיפוק הצרכים האסתטיים והמעשיים של השוק המערב אפריקאי. השתרשותם של בדי הבטיק באפריקה החל בנסיון של מפעלים הולנדיים לשבור את תעשיית הטקסטיל המקומית באינדונזיה, שהיתה מושבה הולנדית. לקראת סוף המאה התשע-עשרה, מפעלים בעיר ההולנדית הארלם ייצרו באמצעות מכונות חיקויים לבטיק מהאי יאווה, אך הצרכנים האינדונזיים, בעלי המסורת העתיקה של ייצור בדי בטיק, דחו את החיקויים בשל איכותם הירודה. במהרה, הסוחרים ההולנדים מצאו שוק חדש בתחנת המסחר ההולנדית בחוף הזהב (גאנה כיום). תוך שנים ספורות, בראשית המאה העשרים, מפעלים באנגליה, שוויץ, צרפת ואפילו יפן כבר ייצרו בדי שעווה שיועדו במיוחד למכירה בשווקי מערב אפריקה. סוחרים ויזמים השקיעו זמן ומאמצים עצומים בהבנת הצרכים וההעדפות שם, על מנת להתאים את הייצור לטעם המקומי.
מיד עם קבלת עצמאותן בשנות הששים, לעתים אף כאקט סמלי, מדינות רבות באפריקה הקימו תעשיות טקסטיל משלהן ובכך, לעתים, הצליחו לדחוק את רגלי מתחרותיהן שמעבר לים. וראשי המדינות החדשות קראו לבני עמם להתלבש בלבושם המסורתי.
למרות שבדי הבטיק משמשים בכל רחבי מערב אפריקה ומרכזה, בתערוכה זו החלטנו להציג בטיקים עשויים בעבודת יד או במכונה מגאנה, שלה מסורת אריגים עשירה באופן מיוחד. מגאנה מסעו של המבקר ממשיך לקובה באמצעות יצירה, שהוכנה באופו מיוחד לתערוכה, של האמן הקובני דונטיין סיזנרוס ולריאנו. ולריאנו, המודע למקורותיו האפריקאיים, מגדיר את עצמו כאמן אפרו-קובני, צאצא לעבדים אפריקאים שהובאו לקובה החל מהמאה השש-עשרה על מנת להחליף את ילידי המקום בעבודה במכרות הזהב ובמטעי הטבק והסוכר האירופאים. כמו אמנים ואינטלקטואלים אפרו- קובנים רבים אחרים, ולריאנו נמצא בחיפוש מתמיד אחר מקורותיו האפריקאים. השפה הויזואלית שהוא אימץ לעצמו מאפיינת ציירים קובנים רבים. יצירתו דינאמית, רפטטיבית ובעלת צבעוניות עזה ומזכירה בכך את הצבעוניות ואת המקצבים המיוחסים לעיצובי הבדים האפריקאיים בכלל, ובמיוחד לבדי הבטיק מגאנה המוצגים בתערוכה זו.
מקובה התערוכה מובילה למספר אמניות ישראליות: מירית בן נון, טל מצליח ומאיה כהן לוי, שלושתן יוצרות ללא הכרות עם אפריקה והתפוצה האפריקאית. עם זאת ביצירתן ניתן לראות איזכור לצבעוניות העזה, לגודש, לחוסר הסימטריה, וכן לחוסר הבהירות והקושי לעקוב אחר הדימויים המוצגים. יצירות אלה, למעשה מהוות מקצב מהדהד ליצירות מקובה ואפריקה, ובכך מחזקות את השאלה האם פראדוקס הגלוקאליות מתקיים גם במישור האמנותי?
אוצרת: עידית טולדנו

שדרות רוטשילד 46, תל אביב יפו מגדלי ארלוב, קומה 22