בתערוכה זו עובר נתן פרניק מן הדיוקנאות והנופים שהיוו את הנושא לתערוכת היחיד הקודמת שלו לעיסוק בדימויים יומיומיים, זניחים ואף אנכרוניסטיים כדוגמת צלחות חד פעמיות, מחברות נושנות ודפי נייר תלושים. נדמה כי הוא מבצע מאין פעולה של "זום אין" על הסיטואציה אותה הציג בתערוכתו הראשונה ועכשיו "עדשתו" מכוונת אל עבר השרידים שנותרו מאותה הסיטואציה: הצלחות החד פעמיות שנותרו בנוף והמחברות המשומשות והמהוהות שמהוות אלגוריה לנוכחותן של הדמויות.

בנוסף, שני האובייקטים הללו מסמלים שני קטבים של התייחסות: מחד הצלחות החד פעמיות המסמלות פשטות ריקה נעדרת סנטימנטים ותחושת שייכות. הן אובייקט שכל הווייתו מגולמת בפונקצית השימוש הראשונית שלו ומיד עם תום השימוש הוא ייזרק ובכך גם יימחה מן הזיכרון. מול אובייקט זניח זה ניצב דף הנייר, ודאי כי ניתן לטעון כי גם הוא אובייקט זניח או חסר ייחוד אך, שלא כמו הצלחת, הוא טומן בחובו פוטנציאל להכיל מחשבות כמוסות וחיבוטי נפש ובכך גם להיכנס אל פנתיאון הדברים אותם יש לשמור. מכאן, שמתבצע כאן מעבר מן הגנרי אל האינטימי ומן הזניח אל התמידי. את האובייקטים הללו לא מציג פרניק במצבם המוכר, האולטימטיבי. הצלחות והניירות מוצגים לאחר שהועברו סדרה של מניפולציות: הוא שורף אותם, מקמט אותם ומטביע אותם עד כי הם מאבדים לחלוטין את צביונם המקורי. הוא מפסל בהם ורוקע בהם, כמעט כאילו מנסה להמציאם מחדש, עד שבעצם מוקיע אותם מן הפרקטיקה הפונקציונאלית שגילמו במקור מה שמוביל להפיכתם לחפצים נטולי תכלית שכל תכליתם טמונה בהוויה שלהם עצמם.
ההפיכה הזו של האובייקטים לתכליותיות נטולת תכלית יש בה מן הגדרתו של קאנט על היפה הטהור ועל יצירת האמנות, אקט המוסיף נופך של רפלקסיביות לעבודותיו של פרניק. אולם אין לטעות בפעולה שמבצע האמן כפעולת שכל מטרתה היא הרס ותו לא, שכן מתוך פעולות הטלת המום וההריסה צומחת פעולה של בניה, של הענקת החיים, שנראית בבנייתו של הדימוי הציורי. נראה כי במידה מסוימת משחק האמן בתערוכה זו את תפקיד שיווה, האל ההינדי, המגלם את ההורס והיוצר בו זמנית, הישות האחראית על הרס את העולם על מנת שמשרידיו תתאפשר צמיחה מחדש של עולם טוב יותר,חזק יותר וטהור יותר. ואכן, את העולם הציורי שבונה פרניק הוא בונה בזהירות ובמסירות נקודה אחר נקודה, גוון אחר גוון כשהאובייקט אותו הוא יוצר במסגרת כתלי העולם זה תמיד מוקפד ומחושב כשדבר אינו גורע מן האשליה המימטית. אולם, התהליך הציורי איננו נעלם לחלוטין מן היצירה, ניתן למצוא עקבות המרמזות על התהליך הציורי ברקע המקיף את האובייקט: עקבות מכחול, שערות מברשות סוררות, כדוריות צבע, כולם שרידים של התהליך הציורי אותם שותל האמן, על מנת לרמז על המניפולציה ידנית העומדת מאחורי תחבולת ההיפר ריאליזם.
גם בחירתם של הנושאים, על המגוון המשמעויות שנושאים עמם, מהווה מעין תחבולה נוספת בה נוקט האמן בסדרת ציורים זו, שכן, על ידי הפיכתם של אובייקטים זניחים אלו למוקד היצירה הציורית פרניק כופה בעצם על המתבונן להתמקד בדימויים או באובייקטים שוודאי שלא היה מתמקד בהם בסיטואציה אחרת ובכך גם גורם לו להתמודד עם סוגיות של זמניות ועל זמניות ועם שרידיו שלו עצמו. בנוסף, הצגתם של החפצים אלה במצבם ההרוס, הכמעט ולא מזוהה, יש בה מן התרחקות מן המתכונת המצופה מציורי טבע דומם קלאסיים בהם מוצגים בדך כלל חפצי נוי עדינים, פירות בשלים ופרחים בשיא פריחתם ובכך מטביע האמן את חותמו האישי הן על האובייקט המוצג והן על הז'אנר הציורי עמו מתמודד בתערוכה זו. אליה בן דב