"מצבור של הריסות", כך הגדיר בזמנו פיקאסו את הציור הקוביסטי, ביטוי הנראה רלוונטי גם היום, כתיאור של מבנה עומק גיאולוגי-תודעתי המחבר בין שלושת האמנים בתערוכה.
עבודתו של משה קופפרמן נבנתה מראשיתה כקונסטרוקציה של מהלכים ציוריים הצוברים עצמם על הבד, כ"חתך ארכיאולוגי". והדרך היא כאמור מערכת של פעולות של בנייה והריסה, בנייה ומחיקה, פעולה ותגובה, פעולה ותגובה... שרשרת של אקטים ששואלים על עצמם, שהם מתודולוגיה מאורגנת להפליא שמבררת או מחפשת אחר "הדבר" הזה, מקום החיתוך, "התוצאה היא עובדה שאיש מסויים, מצב מסוים וזמן מסוים נפגשו בנקודה מסוימת".
עבודותיו החדשות של ציבי גבע מציעות מבט אינטרוספקטיבי על תהליכי היצירה עצמם: זהו ציור החושב אודות עצמו, תר אחר הנושא שלו, תוך שהוא מחולל שבירה, ריסוק והתכה מחודשת של דימויים שאכלסו את עבודתו בעבר. ציורו של גבע מחולל פריעה כמעט אנרכיסטית של אופני ארגון וקונבנציות סגנון ושפה, הפשטה אשר חושפת מהויות, קונפליקטים ואנרגיות שבלב המציאות.
הפיסול של איצ'ה גולומבק מתהווה מתוך הכאוס של ההרהור. איך תהייה נהיית צורה, גוף, אימאז'. גולומבק עורם דברים, את חלקם הוא בונה וחלקם הוא מוצא. עבודתו מעלה על הדעת מושגים כמו, ליקוט, גיבוב, דחיסה, מלנכוליה מכמירת לב. ההצבה משמרת זיכרון, שחזור של פעולות, שינון של סודות פרטיים. התערוכה חושפת זיקות, מציעה מבט על דמיון בין מבני העומק של מעשה היצירה: מהם הדברים? מהי הדרך בה מחשבה נהפכת למצב, מצב הדברים.

לבונטין 28, תל אביב