"משפת האור לשפת תחביר החומר ומהחומר אל רוח האדם החווה את עצמה. באמצעות ניירות ספוגים בנוזלי שמנים, שקופים ברמות אור משתנות, עליהם מוטיבים צפים, חלקם משורבטים בקווים מופשטים, חלקם נערמים לדימויים מזוהים. בתערוכת יחיד שאצרתי לה ב-2002 'התבוננות מבראשית', כתבתי: "בעולם גדוש מידע ואריזה זוהרת וחיצונית, יצירותיה תרות אחר אופק בלתי נתפס בניסיון לגעת בבלתי ניתן לתפיסה פיזית, אלא במחשבה וברוח האדם המחפשת תיקון ודיוק בהבחנת עצמו."

"האמנית מקיימת דיאלוג בין שני עולמות, העולם החיצוני המובחן בראיה וזיכרון הראיה לבין עולמה הפנימי, עולם מואר טעון בחוויות, ברגשות ובידיעה על משהו מדויק והכרחי שבאים לידי ביטוי ביציקת שלוליות המתארות מרחבים ושדות של 'מקום' ושל 'אנרגיה' כמוליכים בין הנייר לרישום המוטיבים והדימויים המזכירים לנו תרבויות קדומות. ביטויי טבע/תרבות מתמזגים לקיומיות ונוכחות חזקה בהן נזהה ונחווה נשיות, מיניות, וחושניות כמעגלי חיים שלעתים הם שבירים ופגיעים. מספרת האמנית - "בשנים אחרונות התמקדתי בציורי אור. זוהי יצירה שהאור ארוג בה כמוליכים של חוויה ואפילו כריפוי."

"טובה אלדד מגיעה ליצירה מעולמות מגוונים: מוסיקה, ריקוד, הילינג, קונג-פו ואמנות פלאסטית. שילובם יחד מולידים שיח מורכב. ביניהם היא מתהלכת בקפיצות קוונטיות של צמדים: פיזי/רגשי, מנטאלי/רוחני. האסתטיקה רקומה מתקשורת פנימית ומבקשת לחבר בין רשתות ויזואליים ותודעתיים לאופן הייצוג. מעטפת הייצוג מכילה אהבה, שמחה, שיתוף, תמיכה וחרות ללא גבולות. "דרך האמנות אני בודקת חוויות של 'מציאות אחרת', אני חוקרת את עצמי דרך תהליכים שמתגלים על הנייר. ערכי צבע, תנועה וצורה זורמים בריקוד של צלילים, קווים, צורות קונקרטיות ואמורפיות שעוברים דרכי ורוקמים את עצמם." התשתית הרעיונית של האמנים מחברת אותנו לרעיונות קמאיים ושל רודולף שטיינר, מורה רוחני, פילוסוף ומייסד 'האנתרופוסופיה' שפירושה ביוונית 'חכמת האדם'. שטיינר עד אמצע שנות העשרים של המאה ה-20 גיבש את מהות תורתו - 'רוח האדם והבריאה מתוך בחירה מודעת'. תורתו נוגעת בתחומים רבים, החל מתורת הנסתר והדרך לידע האדם שאותו אנו מגלים בפסיכולוגיה, פילוסופיה, דתות, חינוך, ביולוגיה, אמנות, אדריכלות ועוד... מטרתו של רודולף שטיינר בפיתוח האנתרופוסופיה הוא לגרום לאדם המודרני שהתרחק מעולם הרוח, לחזור אליו ובכך להגשים את הווייתו כאדם על האדמה ואת תכליתו בבריאה".

יצירותיה של טובה אלדד מתחברות לרוח הכהן והשמאן המוכרת היטב בתיאוסופיות ובתורות פילוסופיות המבוססות על יסודות מיסטיים קדומים וקמאיים ובמיוחד למיסטיקן המודרני של המאה ה-20 'רודולף שטיינר' שהד משמעותי מצאנו ביצירותיו של ג'וסף בויס בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. רודולף שטיינר דרש לראות מעבר לחושים הרגילים, ראייה עם כוח ויכולת טהורה של מאמין או של הילד כמיתוס. המיתוס בונה את המודל האימננטי, ומסיבה זו המיתוס הוא מעין הנחה מוסכמת (אקסיומה) מסוג סיפור בראשיתי מכונן. הכל מתחיל ממנו והכל חוזר אליו. הוא המקור לטענות ומעשים אחרים, וכדי להבין את אלו יש לחזור חזרה אל המיתוס של בויס. אמנותו פורצת גבולות של יוזף בויס, שמה לעצמה למטרה ליצור שוויון ערכים בין האמנות ובין החיים... טובה אלדד מבקשת להחזיר את האמנות אל העבר, כאשר היא לא היתה אמנות אלא אוסף "דימויים". דימויים שאוצרים בתוכם כוחות מיסטיים ולהן עוצמות של פסלי אלילות פריון פרה-היסטוריות או לחילופין הירוגליפים ככתב ותמונה וכשרידים קדושים. אפשר להפריד בין שני שלבים עיקריים בחייה של היצירה, זמן תהליך הפעולה וזמן תצוגתה. בשלב הראשון נעשה שימוש בחומרים כחלק מהציור, בשלב השני הם תלויים לתצוגה. אך כפי שהחומרים הנבחרים לפעולה אינם מקריים, כך גם הם אינם רק בגדר שיירים פיסיים של הפעולה האמנותית ולאחריה. אותם חומרים הופכים לשרידים קדושים: אלו חומרי השאמן המטביע בהם את עוצמותיו הרוחניות. מעורבותה בפעולה האמנותית ומחוצה לה הופכת אותם להיכלים של אנרגיות רוחניות, לכן, החומרים המוצגים על קירות הגלריה הינם יצירות אמנות בפני עצמן האוצרות בתוכן שרידים לאמנית שנגע בהם...

טובה אלדד מתחברת לאנתרופוסופיה שעניינה בהכשרים שכליים וחשיבתיים כאחד כדי לגלות את חכמת האדם הממחישה את 'סודות הרוח של היקום'. האמנית כמו שטיינר ובויס מסמנים את את החומר, הצורות והסימנים ברטט האמנות. גולת הכותרת כפי שכתבה מבקרת אמנות אמריקאית של מוזיאון 'גוגנהיים' בבילבאו שבספרד על צורותיו המעניינות והחכמות שיש לו מין הרטט של הבעה אמנותית רוחנית המושתת על יסודות האנתרופוסופיה של שטיינר. כוונת המבקרת היא להוציא ייצוג של האידיאות הסתומות ביותר ולמצוא בצורות הללו את היופי האזוטרי שלהן. שטיינר ואלה שהלכו אחריו תפסו את העולם 'כנשימת האור', בדרך זו ביקשו לגעת בעומק יסודות של האידיאה של הקיום הקוסמי הטמון בכל אדם יוצר. אמנותו פורצת הגבולות של בויס, ששמה לעצמה למטרה ליצור שוויון ערכים בין האמנות ובין החיים, קסמה לאמנים הצעירים בישראל, בעיקר תלמידי בצלאל , והפך לגיבור נערץ. בשיח שהכרנו באמנות הישראלית של שנות ה-70. אמנות בישראל שהושפעה עמוקות מבויס ונגע ב'ערוץ הריפוי'. ערוץ שהתמקדו בו האמנים כמו דוד גינתון, גדעון גכטמן, תמר גטר, מוטי מזרחי ורבים אחרים. האמנים הישראלים אתגרו את הדימוי המשיחי שבויס בנה לעצמו כדי לבחון את מקומו בריפוי היהדות שאחרי השואה. תמצית הדברים הקשורים לאמנית הם: הקטסטרופה של דבר מה שהופכת לפלטפורמה ולטרנספורמציה אישית והתקווה לגאולה. מעורבות אינטנסיבית אנושית וחברתית כמו אמנות על גווניה כהתחדשות שיעודה הוא 'ריפוי', ולבסוף הרחבת מושג האמנות והשגת שוויון הערכים שבין חיים ואמנות. אצל בויס לבד שומן, אצל טובה שמן ונייר... נתיב הצומח מתוך האידיאות הפנימיות של העצמי עם האני הפנימי שלא מבקש לגיטימציה של שפה או סגנון ידועים ומופגנים.

על נייר פשוט מעלה טובה דימויי אור הבוקע מתוך הנייר המטופל. בתוך הכתמים האמורפיים שנוצרו מסימון הספיגה נגלים סימני תרבות טעונים בהקשרים ארציים ובהקשרים מטפיזיים. הדימוי הכללי של לובן ופגיעות הנייר מעלה מוטיבים רבים: סירה, צמח, עלה, ענף, ציפור, נשר, לטאות או זיקית, קערות, פרח, ספר, כתב, בקבוק, עלים, סרגל, מברשת, עיפרון, כריש, דג וכד'. מוטיבים ארציים מזוהים. אך לא תמיד מזוהים להקשרם. למוטיבים המזוהים מצטרפים מוטיבים עליונים יותר, מיסטיים יותר, כמו ספיראלה, גלקסיה, כדור הארץ, המשולש או הפירמידה, מבנים לא מוכרים או אניגמאטיים. מרחבים מיסטיים ואמורפים במינון עדין, רגיש וחכם הופכים את הנייר התעשייתי לקלף עתיק ומטפורי כמסע אל מקומות רחוקים וכאידיאה המבקשת להעניק משמעות למסומן. 'שרידים של שדות ומרחבים' הוא מתווה התערוכה בבית האמנים חדרה 2013. מתווה המבקש להעלות 50 עבודות כפיסות תודעה הבונות משהו גדול יותר מחלקיה.

מאת: ד"ר אנטון בידרמן
טובה אלדד - תערוכת יחיד בבית האמנים חדרה, אפריל 2013

הנשיא וייצמן 44 פינת רוטשילד חדרה מתחם יד לבנים

אירוע הפתיחה יתקיים בשעה 19.30 בבית האמנים יישא דברים האוצר ד"ר אנטון בידרמן