עמית קבסה: רצח (אב)טיח

רון ברטוש


בתערוכה שלפנינו שני ציורים מרכזיים – "בחופשה" ו"אבטיח". בציור הראשון מתוארת משפחה – גבר, אישה, ילדה והכלב המשפחתי, והם יושבים על גדת אגם אדומה. אנו זוכרים את הצבע האדום כצבעה של אדמת הגלות בציורי קבסה, ודומה כי מלבד הנקיטה במשטחי-הכבשן, לקח לעצמו האמן חופש ציורי רב המדגיש ערכי קו, כתם וצבע – חופש אשר הולך וגובר ביצירתו המוצגת לפנינו. הציור מותיר מאחור ולפרק הזמן הנוכחי, את שיח הצבר המקומי, המבצבץ (בפינה השמאלית) כתזכורת למקומיות, שכן רק שייכות למקום תאפשר את עזיבתו.

הציור "אבטיח" אינו אלא פיקניק מוזר סביב אכילה של הפרי, אשר מסמל קיץ ונופש מחד, מקומיות (אף כרחם אמהית) מאידך, וארוס (של ייצריות מינית) מצד שלישי. ללא ספק, האבטיח גויס להנאתו של הצייר כפרי המעמת אדום וירוק – אבות-הפלטה הצבעונית של האמן, אך זהו גם פרי רב-משמעות,1 וכאשר הוא ניצב "על הסכין" בפינה השמאלית, הופך הציור למעין זירת פשע של "רצח-אבטיח".

בכל הציורים בתערוכה מופיעה דמותה של יובל (יובלי), בתו של האמן. היא נולדה בשנת 2010 ומיד הפכה להיות מושא לציורים רבים של אביה. דמותה מחליפה לעתים את דמות האמן, אשר נהג לשוב ולצייר דיוקנאות-עצמיים וכעת מצייר את בתו. בנקודה זו מתקיימת התרחשות מרתקת: בכמה ציורים (שאינם מוצגים כאן) נראית יובל יושבת על הרצפה, מחזיקה בידה מכחול, ומציירת בצבע אדום. אז נשאל: האם המיר עמית קבסה את עצמו בבתו, שעתה הפכה לציירת? האם צייר בת-ממשיכה (בעגה הקיבוצית) כאלטר-אגו לדמותו? כלום לא ביצע האמן-האב מהלך של התאבדות בנוסח "רצח-אב"?

1 אודות משמעויותיו של האבטיח באמנות הישראלית ראו: כרמלה רובין, אבטיחים, בית ראובן, 2009.