סדקים / קריית האמנים בקריית טבעון

"סדקים", תערוכה של דליה מאירי בגלריית המרכז לאומנויות (ברחוב הדגניות), טבעון. פברואר-מרץ, 2013.

ליוויתי את הורי בעשר השנים האחרונות בעת שזקנו וקמלו וזיהיתי אצל עצמי- בגופי, את עקבותיהם של התהליכים הללו. שהיתי עם אימי בבתי החולים השונים והייתי עדה למכאוביה ולתהליך חוסר האונים בהפיכתה ליושבת בכסא גלגלים. אחרי מותה עסקתי בכאב ובחדלון בסדרות העבודות - "כסאות גלגלים" הבנויים ממבני ברזל בניין על כסאות גלגלים ו"עפיפוני רנטגן" - מבני במבוק עם צילומי רנטגן התלויים באוויר. נוכחתי להבין שלא נפרדתי מאימי אלא מייסוריה. קשה לי להיזכר בדמותה שלפני כן.

אבי נשאר לבד. למודת נסיון, השתדלתי לשהות איתו ולתעדו בצילום וביציקות תבניות פניו וחלקי גופו. הוא שיתף פעולה בשמחה. היה מעורב, ביצירה והכיר את העבודות שנוצרו. גופו שהיה שרירי וחסון מעבודה פיזית קשה, הלך והדלדל. יצרתי סדרת תחריטים שחרצתי בלוחות פרספקס שקופים. הגוף מתואר כרשת של סדקים המאיימים לפורר את הלוח השקוף. לסדקים העמוקים הכנסתי הדפסתי במכבש תחריט. חיפשתי חומר שביר ופגיע והגעתי אל החומר הקרמי. לחיצת חומר אל תבניות הגבס יצרה קליפות של חיים שנובלים. חיפשתי את ביטוי הסידוק וההתפוררות וגיליתי את שריפת הראקו היפנית. קסמה לי העובדה של חוסר השליטה המוחלטת ביצירה- בעובדה שהאדמה, המים, הרוח והאש הם השולטים בתוצאה. קטעי הגוף הסדוקים מגלים פנים שרוף וחרוך העומד לפני כליון.

בשלב מסוים הופכים ההורים לתלויים בנו. התפקידים מתחלפים ואנו מתבקשים-נדרשים למלא את תפקיד המבוגר המחליט התומך. סדרת העבודות "עובר אב", "אב-צב" ו"חסד רומי" עוסקות בהפוך התפקידים. ההסטוריון הרומי וולריוס מקסימוס כתב בספרו: "המעשים הראויים להזכר" על "חסד רומי"- ROMANA CARITA ובו הוא מספר על האישה הצעירה פרו שהניקה את אביה כימון, אסיר בכלא, שנידון למוות ברעב. נושא זה צויר על ידי ציירים רבים. תאורו של הצייר מאטיאס מיאבוגיל מרשים במיוחד (ומהווה מוקד לספרו של א.ב. יהושוע "חסד ספרדי").

דליה מאירי, 2013