סדרת פסלי האבן "מזבחות" שלפניכם, הינה בעצם סדרת פורטרטים סמויים של אנשים מסביבתי הקרובה, אלו שנתנו לי הצצה אל ליבם. במקום לחקור דיוקנאות ודרכם להבין איך נראה הלב שלהם- בחרתי להציג את ה"לב" עצמו, ולתת לצופה להבין איך נראה האדם שזהו ליבו... בכל "מזבח-לב" שכזה בא לידי ביטוי ערך או רגש אחר, תכונה או שאיפה, חלום וענווה. וכל מזבח מתייחס לשאלות קיומיות הנוגעות במהותו של האדם". כותבת רחלי טאובר על עבודותיה.

"שם התערוכה, 'מזבחות ואנשים', נשמע כעוד חוליה במסכת העקידות וכסיפור הידוע והמוכר של קורבן אינסופי, אך רחלי טאובר מצליחה לגעת בנושא מנקודת מוצא שונה ומפתיעה. נקודת המבט הנשית הייחודית שלה מרככת בעזרת אזמל הסתתים את קרנותיו החדות של המזבח ואת הקו הישר והחד של הריבוע הנדרש, ובאופן מטאפורי מפקיעה את המקום הקשה והנוקב ממושג המזבח ומבקשת ליצוק בו פרשנות מחודשת, המחזירה את המזבח אל הפן המתמקד בשורש קר"ב הטמון במלה קרבן". כותבת על עבודותיה נעה לאה כהן, דוקטורנטית לאמנות.

"טאובר יוצרת מזבחות אישיים (רובם 20X20 ס"מ) בקנה מידה מינימליסטי, כמו היו מאפשרים לצופה לחבקם, לשאתם ולערסלם, כאילו היו תינוקות בפני עצמם ולא הסד שעל גביו הם מוקרבים. בכך היא פורטת את הסיפור האנושי של המזבחות, הנראים בתחילה כקופסאות חתומות, הטומנות בחובן סודות של עוצמה וקדושה אמורפיים, אל מקום קונקרטי שבו הצופה יכול להיפגש איתם. דרכם יכול הצופה להתמודד כפשוטו, ולהתמודד מלשון מידה, עם האידיאולוגיות הגבוהות המיוצגות במזבח באמצעות הצורה הגיאומטרית והאידיאית של הריבוע.

עשרים הפסלים שמציגה טאובר בתערוכה יוצרים וריאציות עכשוויות של המושג מזבח, שנולדו מתוך בירור הסוגיה במסורת העתיקה. כצעד ראשון מבקשת טאובר להתחקות אחר מהלך ה'התמזבחות': מאבן אחת מקודשת הנמצאת על אם הדרך ועד בניית מזבח הזהב בבית המקדש". מוסיפה לאה כהן, במאמרה.
rn

גורדון 21 תל אביב