היפרמטרופיה / בית האמנים אלחריזי 9 תל אביב

הגנאולוגיה של המבט
ניר הרמט
טובה לוטן מתעתעת במבט, מצטטת שברים של מקומות ושל זמנים, ממיינת וממשמעת אותם, מתרגמת אותם אל שפתה שלה. תיאורי הנוף תחומים מלמעלה ומלמטה על ידי יציקות של גרפיט הממסכות את המציאות המתוארת ואת המבט ותוחמות אותם. היא מכליאה בין אמצעי מבע בעלי דינאמיות גיאומטרית לבין ציור נרטיבי ומנסחת מתח בין צילום עכשווי לציור מסורתי.
נקודת המוצא שלה היא הרפרנס הצילומי הנלכד תוך כדי נסיעה מהירה במכונית, או בהליכה מהירה, במבט חטוף. הרגע המצולם הוא חד פעמי, "גנוב", תוקפו הממשי פג באותו הרגע בו הוא התקיים. העבודות כמו מבקשות לחזור אל אותו רגע בזמן ולהשיב אליו את קיימותו, את הווייתו. הנושאים הם עירוניים, מהירים, מתועשים; רבות מהעבודות מתארות שדות של בטון, של מלט, של חומרי תעשייה כבדים. לעומתם, המבט מהיר וקל, חטוף.
לוטן כמו "מורידה עוגן" על מנת לעצור את הזמן ולקעקע אותו אל לוחות העץ. תיחום הגרפיט הכבדה ממסך את הדימוי, מתמזג בקומפוזיציה ומשלים אותה. השפה האמנותית והמבנה הקומפוזיציוני יוצרים מלכודת לאובייקט.
בספרו "המילים והדברים" (1966) עומד פוקו על כך שהחוקיות, הלוגיקה והמישמוע שמנסה האדם להחיל על המרחב, מתנגשים עם נטייתו של המרחב להיות בו-זמני ולא-מוגדר. ציוריה של לוטן נראים כנוסח הנמסר ברוח של דיווח פורמליסטי של זיכרון. הם מתמקמים על התווך שבין ניסיון לשחזור מקטע של מציאות ממשית שחלפה, לבין דימוי לא ממשי אשר עשוי להיתפס כמן הזיה או כחלום השואף ללכוד מקום מדומיין, קולקטיבי, אוניברסלי. לוטן משחקת בין האפשרי והמציאותי למדומיין והבלתי ממשי כמבינה שהחוקיות בסופו של דבר תקרוס. הניסיון למשמע את המציאות ואת המרחב הוא בלתי אפשרי, בשל אי-קיומה של מציאות אחת, אמיתית ובלתי-מסומנת.
התערוכה מביאה מסע בין מקטעים של זמנים ומקומות, בין נקודות מבט בלתי שגרתיות אשר תופסות את המציאות באופן ישיר ו"לא מוכן". הבחירה של האמנית לשכתב את הצילום לציור, לכתב ידה, או כדבריה: "לנסר חתיכת אטמוספירה קטנה לעצמי", נוקטת בפעולה של ניכוס המרחב ובעלות עליו. שבריר השנייה שנלכד בעדשתה חלף ולא יחזור; ראשית - הצילום רושם אותו באור. שנית - לוטן שבה ומשעתקת את אותו הרגע בפעולה של ציור איטי, מושכל, מסורתי.
העבודות מציעות שני אופני מבטים אשר יוצרים פער בין ההסתכלויות: במבט מרחוק, הנופים נראים ברורים, פורמליסטיים, ממשיים. ואילו במבט מקרוב הדימוי "מתפקסל", כמעט נעלם, הופך מופשט. בסופו של דבר הפער הזה מביא תיאור של מציאות שאין לה התחלה, אמצע או סוף מוגדרים. הוא מצביע על הלך מחשבה הבנוי מ'שברים', מזיכרונות, מרגעים שחלפו ומן האפשרות לאחוז בהם לעוד רגע אחד, לא באופן נוסטלגי.
הגשרים, המדרגות הנעות, החניונים והנופים הם בו זמנית גם מה שהם היו, וגם מה שהם במציאות החדשה שלהם. נוף הוא גם נוף וגם לא-נוף. ציור של נוף הוא גם ציור והוא גם נוף. שניהם גם יחד.
לוטן מלקטת פיסות של מציאות שבורה ומרכיבה מהם פסיפס של זמן לא ליניארי. זהו מבט מקוטע, רצוץ, התר אחרי מקום וחוקיות ומוצא אותם דווקא בשבר. בתווך שבין העבודות. בתווך שבין המקומות והזמנים.
המאמר מופיע בקטלוג תערוכת היחיד של טובה לוטן - היפרמטרופיה, שמוצגת בבית האמנים
בתל אביב עד 22 בדצמבר. אוצרת: דניאלה טלמור