חוף מבטחים / הקוביה - גלריה לאמנות עכשווית

חוף מבטחים / Safe Harbor

בניגוד למסורת הפילוסופית, לפיה הנושא הראשון של החקירה הפילוסופית הוא ה"אני" וממנו עוברים לזולת- מן "האני החושב" של דקארט, "האני הבונה" של קאנט, "האני המכונן" של הוסרל ו"האני המוטרד" של היידגר, מאמץ עמנואל לוינס גישה הפוכה: הוא קודם כל פוגש את האחר, וממנו חוזר אל ה"אני". על פי לוינס האחר יכול להיות קשיש, ילד, עולה אתיופי, פליט, עובד זר או כל אחד שנשללת ההכרה בו כבן אדם. האחר נכנס, למשנתו של לוינס, לעולמנו: בלי לבקש רשות, בלי להתאים את עצמו למידותינו. הוא לא נמצא כתוצאה של צורך אלא כמקור לתשוקה.
נושא הפליטים בעידן העכשווי חושף פצע פעור ומדמם, המשקף את פניה האדישים של החברה הישראלית, שנולדה מתוך אותו פצע ממש. מדינת ישראל, שהוקמה כמקום מקלט לפליטים, כזיכרון היסטורי של עם נרדף, מתמודדת לאורך שנותיה, ולא רק בשנים האחרונות, עם חווית פליטות כחלק ממרקם החיים השוטף שלה. בהגדה של פסח נאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." ובספר דברים כתוב: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". במסורת היהודית, יציאת מצרים אינה רק מאורע הסטורי שהתרחש בעבר הרחוק, אלא זיכרון חי שבהכרח מעצב את חיינו ואת זהותנו כיהודים בהווה.
התערוכה מבקשת לבחון מיהו פליט, ומציגה היבטים- מנקודת ראותו של הזר / הפליט, מחד גיסא, ומזווית ראייתה של התודעה הישראלית הקולקטיבית, מאידך גיסא. התערוכה אינה מציעה פתרון או מציגה עמדה, אלא מבקשת לעורר דיון ומחשבה ביחס להיבטים השונים בהוויית הפליט ומעמדו בחברה הישראלית. כיצד הרצון העז למצוא 'חוף מבטחים' מתמודד עם הפחדים, התקוות והמציאות היומיומית?

מיקי קרצמן מעמת את הצופה עם ישוב שנעקר בלב המדבר. שרידים של אוהל, שטיח אורחים הרוס, פיסות חיים שתלויות על מוט, אבק של קריעה והזנחה- כל אלה, עולים מן המסע שערך קרצמן בשנת 2010 ביישוב אל עראקיב. תחושת הנטישה והעיזבון הצורבים, מעגל הבנייה וההרס, חיפוש המקלט שוררים כולם בבסיס ההוויה הקיומית של בני הקהילה הבדווית. בעבודות שנעשו בתוך הפריפריה הישראלית נראים בעיקר מבני שיכונים, שנפגעו מהפגזות בשדרות ואופקים בדרום ובקריית-שמונה בצפון.

המבט של דוראר בכרי על רחוב צ'לנוב מתביית על גגות הבניינים, ומפזר אויר חונק ומעיק. צ'לנוב, מתחם עירוני בדרום העיר, שזוהה כאזור ספר בקו התפר בין ערביי יפו ליהוד?י השכונות החדשות, הוא תמהיל של אוכלוסיות משתנות. שכונה שבה שוהים ומגורשים עולים חדשים, עובדים זרים, מהגרי עבודה או פליטים, לעיתים לזמן קצר בלבד. השמיים של בכרי מבשרים רעות, מגוללים בשפתו הקודרת מציאות על-זמנית, מרוקנת מהוויה אנושית ולא יציבה, אשר בה המרחב העירוני אינו מקום בטוח להיות בו.

נתן דביר הבחין בשמלה של ילדה, שנתפסה על גדר הגבול במהלך מנוסת פליטים.
בתצלום הופך דביר את המקום לאנדרטה, לאתר הנצחה, ואת הרגע לעדות אילמת על האופן שבו מגלמים פליטים, לעיתים 'בגופם', את סיפור מסעם לארץ.
בעבודה "פליט נח" ניכרת אותה מציאות חלשה, אפלה וחשוכה, המכילה פחדים של אימת הרדיפות, ומתעוררים ספקות רבים ביחס לשאלה, האם אותה ארץ אליה נמלטו מסוגלת להיות אותה "ארץ חדשה".
הכינויים "עובדים זרים" או "מהגרי עבודה", משקפים את הציפייה שהם יישארו לנצח זרים במהלך עבודתם, וכשיסיימו, יחזרו לארצות מוצאם. בסדרה Simsteet, אשר צולמה באזור תעשייה המעסיק עובדים זרים מחבר העמים ופליטים מאפריקה, בוחנת אורית ישי את האנושיות המתבטאת באורח חייהם של העובדים הזרים. בחור עם מסיכה בעמידה בטוחה בסביבת העבודה שלו - טריטוריה מלאת חלודה, רטיבות והזנחה, כאילו הייתה פיסת נוף נדירה, סביבה שגם הפכה להיות המקום שבו העובד הזר לעיתים ישן ומתעורר בבוקר: ביתו, מעוזו, מבטחו.
'פליט', 'שוהה בלתי חוקי'- מונחים שנעשה בהם שימוש ציני והם חלק ממכבסת המילים שנועדה להקל על השלטונות לגרש ולשמש כלי נשק בידי פוליטיקאים. הרבה לפני העיסוק בהגדרה מרגישים חלק לא מבוטל מאיתנו את היותנו נצר לפליטים שנאלצו לעזוב את ארצותיהם והיו תלויים בחסדם של מדינות או אנשים זרים, שקלטו אותם.
הטביעה המטפורית של הנער מעכו בעבודה של מיכה קירשנר היא סוג של בריחה או חשש להתבונן במציאות, קשה ככל שתהיה, והיא מבקשת להזכיר כי תמונת המצב של חווית הפליטות לכאן ולכאן, אינה חד משמעית, ואנחנו, הצופים, נבחר בדרך שלנו להתבונן בה.

בעבודת הוידאו של אלהם רוקני חווה הצופה אירוע אלים. רוקני משחזרת סיטואציה שבה נעצרו מספר מכוניות באופן פתאומי במהלך נסיעה שגרתית בכביש תל אביב-ירושלים. גברים חסונים יצאו מרכבם והוציאו באלימות גבר מרכב אחר. קולאז התמונות שאנו רואים מעלה סימני שאלה לגבי מהות המפגש הסבוך של הדמויות בסצינה, ובוחן את ההתמודדות של החברה הישראלית עם אוכלוסייה חלשה, שלא תמיד שורדת את המסע הקשה.

העבודה ג'סי של לאה גולדה הולטרמן מעמתת את הצופה עם מהותו של האחר, באופן השונה ממה שאנו מכירים. הפליט, שמתואר בדרך כלל מוזנח וחסר הדר, הופך בתצלום לאסתיטי ומושך. הצופה מוזמן להביט פנימה ולבחון את היחס בין המציאות לייצוג שלה בתצלום. התוצאה מזקקת את חוויית הפליטות.

בעבודה "ללכת לאיבוד" מבטאת נסרין נאג'ר באופן פואטי את תמצית הסכסוך ואת חוסר השייכות שלה למקום מולדתה. שתי סירות נייר על מצע של זפת מגלמות איזון שמופר, האחת סוטה מן המסלול, והשנייה ממשיכה לצוף ואיתה גם הספקות לגבי דו-קיום, זהות בלתי ברורה: האם ניתן לעגון כאשר הזפת מובילה לחוף המבטחים?