זמן לאהבה - מקסום שארית החיים / מוזיאון לח"י

האמנית ורדית בארי בתערוכה זמן לאהבה במוזיאון לח"י טו באב תשע"ב

ורדית בארי היא אמנית רב-תחומית, מלמדת ומטפלת בהבעה יצירתית. ילידת 1965, אם לשני בנים בוגרים, בעלת תארים בחינוך, תולדות האמנות ומוזיאולוגיה מלימודיה במכללת תל-חי ובאוניברסיטת תל-אביב.

מקומה המכריע של האמנות כמקור הכוח והישועה בהוויתה של ורדית ניכרת בעוצמה רבה גם בתערוכת
זמן לאהבה – מקסום שארית החיים, המוצגת במוזיאון לח"י.

בתערוכה סידרה של עבודות, ציור בטוליפ על בד, שורדית יצרה על מיטת חוליה במשך שנתיים, כחלק מהתמודדות עם משברים משפחתיים וגופניים, שהעלו בחריפות סוגיות של מקומה כאשה ואם.

ורדית מספרת: ".. פרוק התא המשפחתי לפני כמה שנים הכניס אותנו לעולם הבלהות של מה שקרוי בלשון המקצועית הנכרה הורית. זוהי תופעה אשר הביטוי העיקרי שלה הוא גינוי והתנכרות מצידו של ילד כלפי אחד מהוריו, ללא כל הצדקה, בשל הסתה...".

ורדית נותקה מבנה לפני כשבע שנים ומאז נמנעה ממנה כל קבלת אינפורמציה על מצבו וחייו וכן, נחסמו בפניו כל ניסיונותיה ליצור עמו קשר. שם התערוכה זמן לאהבה רוצה לומר, שאהבה היא התשובה מבחינתה לפחד, לכאב ולזעם, המכלים כל חלקה טובה ומביאים לאובדן צלם האנוש.

40 העבודות שבתערוכה יוצרות מכלול אחד, אך כל אחת מהן עומדת גם בזכות עצמה. בכולן חוזר המוטיב של שעון החול, עליו אומרת ורדית: " ...הוא סמל לזמן האבוד שלי ושל בני הבכור. זמן של ימי הולדת, טקסים ואירועים, עשרות ימי חג, מאות שבתות ואלפי ימים ולילות אבודים...".

הדרמה מצויה בתוך שעון החול, ובהנגדה המתמידה עם ההתרחשויות מחוצה לו. ורדית מחוללת אותה תוך שהיא גודשת את הבד במשטחים של דגמים גאומטריים וצמחיים, בהשראת ריקמות אתניות, הנפגשים - מתנגשים - מתנקשים זה בזה.

הבחירה של ורדית בדימוי של שעון חול היא בחירה מרגשת ומאפשרת, והיא משכילה לפרוס בפנינו מגוון מרשים של מצבים, הלכי רוח ותובנות. שעון החול כולו אומר נשיות בחמוקי מבנהו ובהיותו מכיל. בארי לשה את שעון החול בוירטואוזיות ובידיה הוא לובש ופושט צורות. יחד עם השימוש בטוליפ, שהוא חומר ילדי לכאורה, היוצר טקסטורה חושנית, והקומפוזיציות דמויות תכשיט או מעשה ריקמה, נסחף המתבונן לעולם נשי-אמהי מאוד. זועק, מקונן אך מסרב לוותר ומקווה.

ורדית מצאה דווקא באכסניה של מוזיאון לח"י בו מדובר מאבק נחוש ואמונה בצדקת הדרך, מקום לעורר שיח ציבורי על תופעה מושתקת במידה רבה ובמה להצגת שימוש באמנות, המתעמתת עם הפגיעות הנשית-אנושית ויוצאת משם מחוזקת.

התערוכה תוצג עד 30.10.2012.

שיח גלריה יתקיים ב-13.9.2012 בשעה 18:00, על אמנות ככוח מרפא ועל תופעת

הנכרה הורית ויחס הממסד אליה.