אמן מציץ מאחורי היצירה / גלריית בית האמנות מבשרת ציון

אמן מציץ מאחורי היצירהבמהלך השנה האחרונה הזמינה הגלריה "בית האמנות" במבשרת אמנים לתת סדנת אמן, בה לימדו משהו טכני מהידע שלהם וערב אמן, בו יספרו על מפעלם האמנותי.זהו מפעל תרבותי שערכו הוא במובן הפשוט והישיר: בהנגשת האמנים, עבודתם ,הידע שלהם הטכני והתיאורטי,לאנשים מחוץ לזירה המצומצמת של באי הגלריות התל אביביים.ויש לו עוד ערך, עקיף, מורכב,הקשור בהצגה של האמן במחובר עם היותו מורה, כמי שנושא תוכן ולא כ"מותג" המסמל משהו-והמשהו נפרד ממנו.אני חושב על "לס מנינס" (נערות החצר) ציורו המפורסם של ולסקז שבו אנו פוגשים את ה"מאחורה" של הבד, עומדים כמו מודלים לציור,ממול הצייר,ונבלעים במשחק המבטים וההשתקפויות של הציור. ומה שמעניין אותי הוא האופן שולסקז מבין שאין לו ברירה והוא חייב להיות חלק מהתוכן שאותו הוא מוסר,האמן מציץ אלינו ונמסר.לאקאן מנסח זאת כך בניתוחו את הציור: דווקא הניסיון לנסח את הסובייקט כנקודה מופשטת מנכיח את האיווי (שלו) ואילו בלס מנינס מערך המבטים המכיל את הצייר מכונן את הצופה,המתבונן,כנושא הציור.כלומר הפורמט שבו האמן מעביר ידע ומכיל את עצמו כחלק מהידע הנמסר מאפשר לאחרים, לקהל, להשתתף ולהיות הנושאים של הידע הזה.פה מצוי סודה הגדול של האמנות. האמנים תמיד היו קצת מורים. הצורה העתיקה היא של אמן מכשיר אמן. ההוראה זורמת אל העבודות. (העבודות יכשלו אם היא תשתלט עליהן). ציור טוב הוא כמעט תמיד "שיעור ציור" במובן ידוע.ומצד שני אקט ההוראה הוא אקט יצירתי, הוא הזדמנות לאמן לנסח במילים ומול אחרים את הפתלתלות והסבוכות שבמחשבותיו. ולהציע,את הטכני כרוחני ואת הרוחני ותלוי עבודה. כמו באמנות לחימה מהמזרח הרחוק.מאיר אפלפלד סיגל צברי ורד אהרונוביץ ואנוכי איננו אמנים דומים. לא בעמדותינו הפילוסופיות, לא במקומנו בשיח האמנות (אם נדמיין אותו כמפה גיאוגרפית) ובכל זאת ובמידה רבה בשל זאת, יש יופי וערך במפגש הזה המאשר לנו יסוד משותף אצל אמנים רחוקים בהשקפותיהם סגנונם ומקומם. יחס של כבוד לפרופסיונאליות, להוראה, אולי לאמנות כמוסרת את האמן ביחד עם החוויה.יונתן הירשפלד מאי 2012 (1)-על פי אפרת ביברמן "סיפורי בדים" נרטיב ומבט בציור הוצאת אוניברסיטת בר אילן 2009