ב-4 במרס 1996, התרחש פיגוע התאבדות בסמוך לקניון דיזנגוף סנטר בלב העיר תל-אביב בישראל. בפיגוע, שבוצע על ידי מחבל מתאבד חבר ארגון חמאס, נהרגו 13 בני אדם ונפצעו 125. בין הנפגעים היו בני נוער רבים.
מחבל מתאבד מעזה הוברח לישראל והגיע ליעדו בקניון, כאשר מטרתו הייתה להתפוצץ בתוך המבנה. משהבחין במאבטח בכניסה, שינה את תוכניתו ופוצץ עצמו במרכזו של מעבר חצייה סמוך. משקלו של מטען החבלה שנשא המחבל היה 20 ק"ג, ומלבד חומרי נפץ הוא כלל מסמרים ופיסות מתכת רבות לשם הגברת הנזק.
באותה השעה הייתה העיר עמוסה מתמיד: היה זה חג פורים היהודי, במהלכו נהוג להתחפש ולצאת בתהלוכות ברחובות. ילדים מחופשים ומאופרים מכל הארץ באו לבלות עם הוריהם, נערות ונערים הגיעו מכל קצוות הפריפריה כדי לחגוג בתל-אביב, לחלקם מדובר היה בנסיעה ראשונה לגמרי לבדם אל העיר הגדולה.
ובין שאר בני הנוער, הייתי גם אני. עמדתי בתור לכספומט להוציא כסף לאוטובוס, כדי לנסוע הביתה אחרי יום של כיף. עמדתי כ-40 מטרים בלבד מן המחבל. אינני זוכר את רגע הפיצוץ, אך אני זוכר שהתעוררתי כמה עשרות מטרים מאותו הכספומט, מוטל על הכביש ושותת דם. הייתי אז נער, רק בן 17. הנפש הרכה שלי לא יכלה להכיל את המראות שנגלו לעיניי. אינני זוכר כמעט דבר מהשבוע שלאחר מכן, מלבד זיכרון של דבר אחד, שאיני שוכח עד היום: ריח הבשר החרוך שנדף מהרחוב השסוע.

בשנים שלאחר מכן, אולי כחלק מתהליך ריפוי עצמי של הטראומה, חשתי משיכה עזה לתרבות הערבית והפלסטינאית. כקורבן ישיר שלו, חשתי צורך עז להבין את קונפליקט הסכסוך משני הצדדים.
במיוחד עניין אותי לדעת מה גרם לאדם להתאבד במרכז הרחוב כחלק ממאבק פוליטי. רציתי להבין ולדעת הכל אודות אותו מחבל מתאבד, שכמעט ושם קץ לחיי.
קראתי לו המחבל שלי.
קראתי עליו את כל מה שמצאתי באינטרנט ובעיתונים. אך הרגשתי שאני חייב לנסות ולהבין יותר בכוחות עצמי, ולא רק דרך התקשורת.
לפני כשנתיים, בגיל 30, נקלעתי למסיבה מחתרתית וסודית במיוחד בדרום תל-אביב. זו הייתה מסיבה של הקהילה ההומו-לסבית הפלסטינאית. במסיבה הנהדרת הזו נחשפתי לקהילה החיה בהיחבא, ועמוק עמוק בארון. עשרות גברים ונשים רקדו יחד בשמחה, חגגו את החופש הזמני שניתן להם. נשאבתי פנימה אל הצלילים והריקוד והם חיבקו אותי כאילו הייתי אחד מהם. לא חשתי פחד, אלא רק שמחה.
המוזיקה פסקה כאשר עלתה על הבמה דראג-קווין שחורה. היא לבשה שמלת כלה לבנה ענקית והקרוז צעק בערבית "קבלו את מלכת שבא הנהדרת!". הקהל צעק ושרק בהתלהבות. היא עמדה על הבמה, שחורה ויפה, וביצעה באופן מדויק שיר של ויטני יוסטון.
כאשר היא ירדה מן הבמה, הרגשתי שאני חייב לצלם אותה. באותו הרגע, בתוך שנייה, גמלה החלטה בליבי: אני חייב להכיר אותה, אני חייב לעשות פרויקט על מלכת שבא.
במשך שנתיים נפגשנו מדי חודש, לפני ההופעות שלה. היא גוללה בפני את סיפור חייה המרתק. מאחורי האיפור הכבד והפאות המוגזמות הסתתר לו גבר ערבי בשם "עלי", המתגורר במזרח-ירושלים. הוא נשוי לאישה והם מגדלים יחד שלושה ילדים. בשלושת הימים הראשונים של השבוע הוא חי איתם. בשאר השבוע הוא נוסע לתל- אביב ומופיע כדראג קווין. משפחתו אינה יודעת על כך
בראשית ההיכרות שלנו הוא הרשה לי לתעד אותו רק בהופעות המעטות שלו במסגרת המסיבות המחתרתיות בתל-אביב. אולם, ככל שההיכרות שלנו התמשכה, הוא הרשה לי גם לתעד אותו בחיים שמסביב.
זה הסיפור שלי ושל מלכת שבא

התערוכה מתקיימת כחלק מפסטיבל שבוע הגאווה.

פתיחה חגיגית, במעמד הוד מעלתה, מלכת שבא. בשעה 19:30