התארוחה האחרונה - רטרוספקטיבה של שלוש מנות - עדית פאנק / י.פלס ושות' עורכי דין, בית גיבור ספורט קומה 26 רמת גן

עדית פאנק, ציטוט ראשון: "לפעמים אני רוצה לצייר באותה מידה שבה אני רוצה לבשל מרק" אשה רנסנס, מודל 2012.
לקראת תערוכת היחיד שלה, לרגל 60 שנות קיום עצמאי, התיישבנו לדבר. דיברנו על המון דברים. פחות על ציורים. הרבה יותר על אהבה. קודם כל לאנשים. ואז אהבה לכל הדברים שהיא נוגעת בהם. היא, עדית, עם חוש אחד שעובד פחות טוב, השמיעה, היא מהות חושנית בפני עצמה. אי אפשר לקשור את המהות הזאת לתחום מסויים. הגיוני היה שתעגן את עצמה לקרקע כציירת או ככותבת שירים או מה שתחליט. אבל הבחירה שלה נשארה להיות הכל בהכל. ארבעה עשורים אחורה, בתור אם צעירה, היא מתלבטת בין שתי תשוקות ענק, הציור והתאטרון, לבסוף בוחרת בציור ואל התיאטרון היא שבה דרך דלתות אחוריות. מציגה תערוכות יחיד במבוא של הקאמרי, הבימה, גשר.
עדית מציירת רק בלילה. בדממה. עניין השמיעה שב ועולה בשיחה שלנו. עדית כבדת שמיעה עם נשמה ערה וקשובה. היא מציירת אנשים: "בעיקר נשים וסצנות. החיבור האולטימטיבי בין יופי לדרמה" [ע.פ.] כמו מחברת בינה לבין עצמה. ציור מחד, תיאטרון מנגד. הנשים שלה לעיתים קפואות. בפעמים אחרות הדמויות שלה, המקובעות בציור, לא מפסיקות לנוע.
בחזרה להתחלה, או קצת אחרי ההתחלה: בוגרת המדרשה, ציירת פיגורטיבית. קשור לעבר, לאירופה, אולי לפריז, למרות ששני הוריה נולדו בתל אביב. אולי זה שוב קשור לתיאטרון שמניע את נשמתה. בתחילת דרכה מציירת את הדמויות הרומנטיות שלה ביד מיומנת בפורמטים קטנים, מדוייקים. עדית זוכה להערכה והכרה מצד גלריות מובילות (גלריה הדסה ק. תל אביב, גלריה 13 וחצי, יחודית ורבת השפעה ביפו המתעוררת ל השינוי שנרקם בה) בהן היא מציגה תערוכות יחיד אחרי שהיא פוגשת במנטור האמיתי שלה ריימונד ראולי קינג. הסגנון שלו, הוא המהות שלה. יום אחד היא גם תיסע לחפש אותו בסן פרנסיסקו. 'ממש כמו שמישהו מחפש את מוישה מחיפה' (ע.פ) היא כמובן תמצא אותו והוא יעניק לה עבודה אחת אחרונה שתלויה במעלות ביתה. 'כמו מזוזה של אמנות' [ע.פ.]
בהמשך דרכה עדית תמציא חללים אלטרנטיביים להציג בהם. תניח את הגלריות הממוסדות במקומן המכובד ותציג בחללים שבהם "הקירות יתנשקו עם האנרגיה של האמנות" (ע.פ). החיבור בין התאטרון לציור קורה על משטח הציור וכן בחיבור למקום התערוכה.בשיחה שלנו, היא ממעטת לשתף בקשיים. מעדנת אותם. אני יודעת שהיו, כי בשישים שנים הכל יכול לקרות בעיקר אם את טיל בליסטי שמתפוצץ בכל הכח. היא לא מסתירה ולא מייפה. ועדיין, היא עושה בחירה להגיש לצופה או למאזין את הטוב. זה גם מה שהיא מגישה לעצמה. סולם הסבל, היא אומרת, מתחיל תמיד מפחד מוות ונגמר בשטויות כמו ספל הקפה שממנו התרגלת לשתות והתנפץ כשנשמט מידך על הבוקר. אני בוחרת לחיות בסולם סבל נמוך.
בציורים שלה, הראשוניים, המוקפדים, הגמורים, עשירים בצבע ובשכבתיות לא ניכר סבל. אבל יש שם תמיד דרמה. גם כשהמבט הוא מהורהר, שקט, חתום. משהו הולך לקרות. כאילו שהציירת חושבת בסצנות אבל גם עם עלילה. התערוכה הזו היא מתנה של עדית לעצמה ולסובבים אותה. ששה עשורי חיים וארבעה עשורי יצירה.
למנה הראשונה, עדית מגישה את ראשית הדרך. מיניאטורות וציורים קטנים. לעיקרית, יוגשו עבודות עכשוויות. הצופה יבחין בשינוי הצבעוני, בגודל הציורים ובעיסוק החוזר ונשנה במידה משתנה. "מתי הופך חיטוט מעונג לכאב" (סידרה) לקינוח, מבחר עבודות מתקופות שונות. סקירה מהירה, חטופה של מה שקרה לעדית לאורך חיים שלמים של יצירה.
בתוך עשור, לבטח ניפגש שוב בשביל לחתום עוד פרק.
יפעת טללייבסקי. אוצרת