זו לזו
גלה ויצמן ושי זילברמן
אוצרת: עדי בצלאל
האמנים גלה ויצמן ושי זילברמן חושפים בפנינו עולם השוזר בעדינות רבה שכבה לשכבה שהן תוצר של שני אמנים החיים ופועלים יחד בחלל יצירה משותף. בעבודתם ויצמן וזילברמן מטשטשים את זהותו של האמן האינדבדיאולי הגברי המסורתי אל זהות מיגדרית מעורפלת ומושיטים זו לזה בתורם את מקום האמן היוצר.
בתערוכה מוצגות עבודות שיצרו האמנים בנפרד ועבודות אותם יצרו כדיאלוג שהתהווה לכדי דימוי מגובש אחד- עבודת העש.

ויצמן מנכסת לעצמה חפצים וחומרים אותם היא מוצאת ברחוב ובסיטואציות שונות ומאזינה לסיפורים העולים מתוכם- אל העבר שלהם ואל העבר שלה המתמזגים יחד. בתהליך איטי ואינטימי כמו מנתחת מנוסה היא חוקרת, מפרקת ומחברת מחדש חומר לחומר.
זילברמן אוסף סוגי ניירות שונים מספרים, אלבומים וחוברות מהעבר המהווים מצע לשני המדיומים בהם הוא פועל הקולאז' וציורי דיו.
בניגוד מוחלט לאופן עבודתה של ויצמן פעולתו של זילברמן בציורי הדיו היא מהירה חד פעמית ובלתי ניתנת לתיקון. בעוד גלה חיה עם החומרים ומחכה שיפציעו החוצה לאיטם זילברמן כמו מנסה לחדור את תוך תת המודע של דמויותיו דרך שכבת העור החיצוני שלהן. עור גוף שחושף ומסתיר גם יחד את מהותן הפנימית, מהות הנרמזת בחיבור אניגמטי של דימויי גוף שהם ספק גבריים וספק נשיים.
המפגש בין שי וגלה בעבודת העש הפורס את כנפיו מתוך הבד מאפשר את אותה התבוננות מעמיקה אל תוך תוכו של החומר, לעבר הפוטנציאל הגלום בו וההיסטוריה הרוחשת סביבו. בדומה למלאך המכונף "אנגלוס נובוס" של פול קלה עליו כתב וולטר בנימין " על כל הווה לסקור מחדש נוף חורבות זה, הווי אומר ליצור יחס בין תקופתו שלו לבין תקופה קודמת מוקדמת, ובכך יבסס את מושג ההוה כ"זמן עכשווי".
פעולת הביצוע של שני האמנים כמו מיילדת את הדימוי להגיח החוצה אל העולם, כאילו רק חיכה להיחשף מתוך החומר. שכבה מונחת על שכבה ומבצבצת מתוכה עד שלא ניתן לדעת איזו שכבה היתה קודם ומי מבין שני האמנים יצר אותה.